0
אליעזר הוא בחור מיוחד, תרתי משמע.
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה פגשתי בו. הוא רצה לסייע לי בסחיבת דואר שהחלטתי לקחת בדרכי למשרד. בתחילה הסתייגתי. אליעזר בעל תסמונת דאון; אף פעם לא יצא לי לשוחח או להיעזר באנשים כאלו. לאחר שאישרתי את בקשתו בתודה, בעודנו צועדים, הוא התעניין לשמי והציג את עצמו ("את לאה? שם יפה. לי קוראים א ל י ע ז ר").
עם הזמן, למדתי להכיר אותו. גיליתי שקשה שלא לחבב אותו. על כל המכלול שבו. לפעמים יש לו קצת "קריזות". עם זאת, כמעט תמיד יודע להתעניין באחרים, לשאול מה נשמע, להגיב, לספר. הוא יודע לשאול למה מישהו לא הגיע ומתי יגיע, יודע להחמיא, להעניק אהבה. מעבר לכך, אפשר לגלות עניין בשיחות שלפעמים מתנהלות בינו ובין עצמו במסדרון, בקול כמובן (אחרי שאלת "מה נשמע, לאה?" ותשובה שלי ש-"הכל כרגיל, שגרה" -> הולך במסדרון ומדבר לעצמו, תוך אזכור כי אצל לאה מתנהלת שגרה. זו רק דוגמה).
תהיתי לעצמי פעם מה גורם לכולם לחבב אותו כך. האם זו העובדה שלכאורה אנחנו מצפים מבעלי תסמונת דאון לפחות והוא הפתיע, או שזו פשוט האישיות שלו.
כך או כך, לפעמים אפשר ללמוד ממנו. כמו מכולם, בעצם. וליהנות ממפגש איתו, במסדרונות הכנסת.
מה גרם לי להקדיש לו פוסט? התעניינות כנה וחיוך מצידו, חיוך של בעל תסמונת דאון, אך מעלה חיוך לא מזוייף מהצד השני. חיוך שעדיין קיים על פני.
המשך יום נעים לכולם/ן:)
|