"יש לי סיפור לספר לך, כנראה אין לנו עוד הרבה זמן עד לנחיתה אז כדאי שתקשיבי", לגמתי מכוסית הוויסקי המשובח ביד רועדת והתבוננתי בפניה המבוהלות של הנוסעת שישבה לצידי, אישה בלונדינית, גובה מטר ושמונים, לבושה חליפת פראדה, בעלת רגליים ארוכות, נעולות נעלי לואי ויטון, שעולות לא פחות מ2000 דולר. לא היו לה הרבה ברירות, אלא להקשיב לסיפור שלי. המחלקה הראשונה בה ישבנו הטלטלה מצד לצד בעוצמה מרובה, נורות האזהרה המסמנות שיש להדק את החגורות הבהבו, מספר מזוודות עפו לעבר המעבר, איש  לא העיז לקום ולהחזיר אותם למקומם.

קוראים לי ג'ן לנדסי, נולדתי  בשנת 1956 בניתוח קיסרי, בכפר קטן ליד העיר טופיקה שבקנזס. אבי עזב את אימי מייד אחרי הלידה,  אחרי הלידה אמא לא יכלה מייד לחזור לעבודתה כמלצרית, ולהמשיך ולפרנס אותו, לוקח זמן עד שהתפרים מתאחים את יודעת. דבר אחד טוב הוא עשה לפני שעזב, הוא קרא לי ג'ניפר, כן נכון זה שם של בנות, כדי לשרוד את ההקנטות והלגלוג של הילדים הפכתי כבר בגיל שש לברנש קשוח שלא היסס ללכת מכות ולפרק תצורה לכל מי שהעיז להציק לי או לצחוק על שמי.

אחרי שאבא עזב אמא חלתה בדלקת ראות, לא היה לה ביטוח רפואי, אז כדי שנוכל לשרוד קמתי בכל יום בשלוש לפנות בוקר וחילקתי עיתוני בוקר למנויים, הבאתי עשרים דולר בשבוע הביתה,  זה היה מספיק בקושי לאוכל, היו ימים שהלכתי לישון רעב. הבנתי שכדי להשיג שליטה בחיי, אני צריך להיות אדון לעצמי, ולא להיות תלוי במישהו אחר, הבטחתי לעצמי כשאגדל לא אדאג יותר לעולם מהיכן תבוא הארוחה הבאה שלי.  

את שומעת, מאותו הרגע הייתי מכוון למטרה שהצבתי לעצמי, הבנתי שאני צריך כסף ומהר, באיזור בו גרתי הדרך היחידה לעשות כסף הייתה לעבוד בזנות או להיות סוחר סמים. הייתי קטן אבל ערמומי, ניגשתי לג'ו הינקלי, שהיה הדילר של השכונה שלנו, ואמרתי לו שאני יעביר את משלוחי הסמים על אופניים, שהוא יקנה לי. שיכנעתי אותו שאף שוטר לא יעצור ילד בן 9, והסמים שלו יגיעו ליעדם בלי בעיות.

ככה קיבלתי את זוג האופניים הראשונות שלי, תוך תקופה של שמונה שנים חסכתי קרוב ל40.000 דולר בבלדרות, ידעתי שאני בדרך הנכונה להשגת שליטה בחיי. הבנתי שאני צריך להשקיע את הכסף שלי בשיקול דעת. למדתי בתיכון המקומי ואחרי שאימא נפטרה מכשל נשימתי לא היה לי יותר מה לעשות שם. החלטתי לעזוב את קנזס לניו יורק ולראות איך אני יכול להפוך את ה40.000 דולר למיליון.

בגיל 17, ירדתי מהאוטובוס בתחנת גרנד סנטרל שבמנהטן ויצאתי לחפש עבודה בכרך הגדול. הדבר הראשון שהבנתי זה שהגעתי למרכז העסקים הגדול ביותר בעולם. מילת המפתח בניו-יורק זו "מהירות", את זה הבנתי מייד כשנחתתי בעיר. בסופרמרקטים מודדים לכספריות את זמן ההקלדה ואת האיטיות זורקים, בכניסה לפרקים מודדים את זמני ההמתנה בתורים ומחשבים את גודל השערים כדי שתהיה שליטה על הכניסה, כדי שלא יווצר פקק אנשים שיחסום את זרימת המזומנים. את יודעת למה ביציאה מניו יורק לאוטוסטראדה בתשלום יש קורא מספרי מכוניות? כמובן כדי שהמנויים יעברו במהירות בלי לשלוף כסף מזומן, את החשבון הם יקבלו בחשבון הוויזה הבא שלהם.

מהר הבנתי שכסף זה שליטה, מהירות שווה כסף, ואני צריך להניח את היד שלי על רעיון, שהבסיס שלו הוא מהירות וכסף. שלושה שבועות חשבתי וכלום לא עלה בדעתי. אז החלטתי לקנות חליפה יפה ולחפש עבודה, כבר אז הבנתי את השפעתם של בגדים יפים על מעסיקים פוטנציאלים.

התחלתי להסתובב במשרדים בצד הצפוני מערבי של ניו-יורק, נגשתי למזכירות ושאלתי אם יש להם עבודה, התשובה הייתה תמיד "יש לך השכלה גבוהה"?, וכשעניתי "לא", סירבו לי בנימוס.   אחרי שבעים ושמונה משרדים הגעתי לבונד ומת'יו משרדי תיווך דירות, המזכירה אמרה לי שיכול להיות שיש משהו לבחור צעיר כמוני. חיכיתי חמש שעות עד שמנהל מחלקת הדואר הואיל בטובו לקבל אותי, הוא אמר לי שהם מחפשים בחור צעיר שייקח מעטפות עם חוזים לחתימת עורכי דין בכל מנהטן ושזה צריך להיעשות באותו היום, אם אני מוכן לרוץ כל היום ברכבות התחתית ולהביא מסמכים מהבוקר עד הערב, העבודה שלי.

אחרי שלושה ימים של ריצות בא לי הרעיון של החיים שלי, את זוכרת את ג'ון הינקלי סוחר הסמים בשכונה שלי, והאופניים... הוא צץ לי בבוקר כשקמתי לצאת לעבודה. בתשע בבוקר התפטרתי מחלוקת הדואר, וחיפשתי להשכיר משרד בזול ברחוב 42, הדפסתי כרטיסי ביקור קראתי לעסק שלי טי. די. אן. שזה ראשי תיבות של טור דה ניו- יורק, שירותי בלדרות על אופניים תוך שעה בכל רחבי מנהטן.

הייתי החברה הראשונה שם, תוך שבוע היו לי עשרים רוכבים, ושישים משרדים ששירתנו, תוך שנה פתחתי משרד נוסף בבוסטון, ומאז לא הבטתי לאחור, כיום יש לנו שלושה מטוסי מטען בארצות הברית, 3500 עובדים ומחזור של חצי מיליארד דולר בשנה.

חשבתי שאני המנהל של חיי, שאני אדון לעצמי, ושאני יכול לנתב את חיי לכל מקום שארצה, כל זה היה נכון עד לרגע שעליתי על מטוס אמריקן אירליינס מלוגן מסצוסט.

לגמתי שוב מכוס הוויסקי שבידי, הבטתי דרך החלון ראיתי את מגדלי התאומים מתקרבים לעברנו במהירות, הצצתי בשעון הרולקס שעל שורש זרועי הימנית התאריך היה ה9.11 שעה 09:05 בבוקר.