"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל..." (דברים כט/ט). כמו העם שניצב מול משה, כך היחיד ניצב בפני בוראו בפתח השנה החדשה. ולמה נצרך הכתוב לפירוט הזה שהרי כל היחידים כלולים במילה "כולכם"? נראה שברגע שפירט וגם הוסיף את "כולכם", כלל בעצם את האומה ככלל. האומה היא הניצבת שם, ולא רק אוסף פרטים. כפילות המילים מדגישה את הכפילות הקיומית, הפרט מצד אחד והאומה מצד שני. שתי ישויות שונות שקשורות קשר בל ינתק.

הפסוקים באים להזכיר לנו את קו השייכות הסינכרונית, הבו-זמניות, כולכם כאן, במעין קו אופקי המקשר בין כולם. אך גם את הקו האנכי, הדיאכרוני, ההיסטורי. אתם כאן כי באתם מעבר מסוים ומשותף ועתידים להיות שותפים לגורל משותף. פרט ואומה שזורים זה בזה. קיומו של האחד תלוי בקיומו של השני. הפרט היהודי איננו קיים ללא האומה היהודית והאומה אין לה משמעות ללא פרטיה. היא אינה ישות מופשטת ותיאורטית, היא מכלול הפרטים, המשפחות, השבטים המרכיבים אותה. "כולכם" חלק מאותו כלל.

היחיד הוא נקודת המפגש בין שני הקווים האופקי והאנכי, וככזה הוא חלק מאומה, שותף ואחראי כלפי היהודי הקרוב והרחוק לו, הן פיזית והן רוחנית. למנהיגים ישנה אחריות נוספת על האחריות האישית והערבות ההדדית הנדרשת מכל פרט: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו" (שבת נד:) . ועל כן פירט הכתוב לאחר מכן "ראשיכם שבטיכם"... שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו: "ראשיכם" הם הגדולים שבכולם שיכולים למחות בכל ישראל - יתחייבו על כולם, "שבטיכם" - כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם - כל זקן יתחייב על משפחתו, "כל איש ישראל" הם שאר העם כל אחד יתחייב על בני ביתו... (אור החיים, שם). אם אתה נמנה עם מנהיגי העם, אתה אחראי לא רק על ההתנהגות הפרטית שלך או של בני ביתך. בעמידה בפני מצפונו ובפני בוראו נדרשת מהאדם גם אותה התבוננות אישית המסוגלת להביא אותו לסליחה ולתשובה. התבוננות זו לא נעשית במדבר המבודד, בנזירות מהחיים ומעולם, אלא דווקא כשהוא מוקף בבני עמו. "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך", מסמל את אותה קוטביות, האדם מדבר על עוונותיו הקטנים והגדולים, בלשון רבים. פגיעתו, עברתו, היא קודם כל התנהגות אישית שעליו לתקן אך משפיעה ופוגעת בחברה כולה.  

שבת שלום!