ויום אחד ראית אותי יושבת על הבר, קרוב קרוב למישהו אחר.

ומיהרת להסתלק מהמקום. 

מבלי להגיד מילה.

סיימתי את הלילה אצל אותו בחור, שהיה אהבה נושנה

כמה נורא זה היה.

כמה רציתי לסיים את הלילה איתך.  

שאלתי אותך למה ברחת,

וענית "היה לך גבר אחר בין הרגליים, הרגשתי מיותר"

עשר דקות לאחר מכן, כבר היינו מפותלים זה בזו במיטתי

עשינו אהבה או עשינו מלחמה עד שתשו כוחותינו.

והלכנו לראות את עמיר לב.

פתאום שם בחושך, עם העצבות הבלתי נגמרת של השירים שלו,

עמדת שם מאחורי וחיבקת אותי,

כל כך חם,

כל  כך אנושי,

כל כך לא אתה...  

אחר כך בבר אפלולי,

אמרת שאני הבית.  

שאיתי, שאצלי אתה מרגיש בבית.

שלראשונה מזה הרבה שנים יש לך בית.

 ואני תהיתי לעצמי, אם אני כמו בית, למה אתה כל הזמן בורח?

בית לא עוזבים...

בית לא נוטשים...

 ומה אתה בשבילי?

אתה בשבילי מקום של נחמה,

של חום, של אהבה, אהבה שונה,

של קשר שאינו מתיישב עם כל מה שלימדו אותי על קשרים.

מקום שבו אני יכולה להיות בדיוק אני.

מקום של בלבול.

של כאב,

של אהבה שונה וגדולה