על היקום, על הנשמות, ובעיקר על עצמי .

כמו כל שפה חדשה, גם שפת העצמי נשמעת בתחילה כג'יבריש לא מובן, גיבוב של הברות חסרות משמעות, וקריאת הסימנים קשה כפענוח שפת חרטומים.

אבל עם הרבה סבלנות, הקשבה, התמדה ומודעות, לאט לאט ההברות מצטרפות לצליל, יוצרות מילה,הוויה, עד שיום אחד הכל מתחבר, והקול הפנימי הופך לאחד עם המקצב העתיק של הנשמה.

קבלה של העצמי, קבלה של האחר, קבלה של הרווח בין לבין. קבלה.

לכאורה, זה לא נשמע מסובך מי יודע מה, אבל מה, אליה וקוץ בה.

קבלה אמיתית משמעה לנכש את האגו, לזנוח את השיפוטיות, להיות "נקי".

חוץ מהדאלי למה ופעוטות בני 3, קשה למצוא קבלה כזו, אהבה בלתי מותנית - לעצמי ולאחר, אמון מוחלט, לכן, גם בכשאדם/נשמה נמצא בתהליך למידת שפת העצמי,דרכו לחיבור הקדום עם הנשמה הינה דרך ארוכה, מלאת מהמורות.

אם כל פעוט יכול לקבל בפשטות את האחר, מה גורם לו לאבד את היכולת הזו עם השנים?

כמו כל דבר בחיים, גם תשובה זו טמונה ברווח.

ברווח בין הפנימי והחיצוני, בין ההורה לילד, בין החברה לפרט, בין האני האידאלי שלנו לאני המציאותי.

החיים כולם מתנהלים במרווחים שבין לבין. המרווח בין האותיות יוצר מילים, מרווח שבין מילים יוצר משפט, מרווח בין משפטים בונה את השפה. השפה עצמה היא רווח, בין שקט לקול, בין נייר ודיו, בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו (ואפילו למקום).

תינוקות, לא חיים בעולם של רווח. הם חיים בעולם של איחוד, חיבור.

עד גיל מסוים, תפיסתו הקוגנטיבית של תינוק אינה מאפשרת קיום של מופרדות- הוא תופס את העולם, ואת האחרים המשמעותיים בחייו (האם, האב, האחים) כשלוחות ישירות שלו, כפי שאנו תופסים איבר בגופנו. ובהעדר הפרדה, אין גם הבחנה, אין רווח- יש רק אחד.

כך תינוקות נהנים משלמות וקבלה.

מרגע שאנו עושים את ההפרדה, מבחינים בינינו לאחר,או בין חלקים שונים של האישיות שלנו,אנו יוצרים חיץ, גודרים גדרות, מכריזים על גבולות, ומכניסים לחיינו אבני בוחן .

רק טבעי הוא, שהיכן שנמצא גדר וגבול, הבחנה ובחינה, נמצא גם את מולדת ההתניות, התיוג והסיוג.

אך היות וכל דבר ביקום הוא דואלי, מה הוא הצד השני של מובחנות?

ובתהליך הלמידה הזה, באופן הפרדוקסלי המופלא של היקום, המובחנות היא זו שעוזרת גם ליצור את הקשר.

השפה מחברת אותנו עם האחר, עם עצמנו. אנו הופכים ליצור חברתי, רוכשים נורמות התנהגות, מפתחים כללי מוסר, ובעקבותיהם בונים בנו גדרות של חוקים וגובלים גבולות של מצפון ואשם, ומגדלורים של אני אידיאלי, אליהם שואף האני המציאותי להתרפק בזמן הגיאות, מהם הוא נסוג בעיתות השפל.

והנה, מתוך החיבור, נולד שוב הבידוד, נוצרת ההתניה, הרווחים הופכים לתהומות.

לאחרים, זוהי שפה נשכחת מסיפורי השבט האבוד, והם תועים בנקיקי הרווח של חייהם, בלי לדעת שמעבר להרים התוחמים את ואדי היותם, ישנו עולם קסום שלם שרק מחכה להתגלות.

 אנו בוראים לנו התנסויות, שאם נאזין להן, הדיהן יובילו אותנו אל מחוץ לואדי, מעלה מעלה, אל האופק החדש שמעבר לפסגות.

כבוראי מציאות, עלינו לקבל את הבריאה שלנו, את חיינו.לקבל מתוך מודעות, לא להכנע מתוך חולשה.

לבחור במודע ב"טוב", אך גם כשאנו בוחרים ב"רע", לזכור ללמוד את השיעור...

בשעת השפל, להיזכר שהכל מחזורי, שהגיאות תגיע, ושכמו הירח, לעיתים אנו חסרים ולעיתים אנו מלאים, בהתאם לזרקור השמש ולצל ההוויה, אך מהותנו, תמיד שלמה היא.

יתרה מזאת, עלינו להבין, שאין לנו זכות לשפוט את האחר, כי גם הוא, כמונו, בורא את המציאות שלו. אולי קשה לנו להבין את הדרך שבה הוא בוחר ללכת, אבל זו הדרך שלו. זה תהליך הלימוד שהוא בחר לעצמו, לטוב ולרע.

עם כל התסכול והכאב שמתעורר בנו כשאנו רואים אנשים אהובים עלינו הולכים סחור סחור בתוך נקיק האכזב של חייהם, לא לנו לבקר אותם, אל לנו לכעוס עליהם, או עלינו. אנו יכולים רק להאיר להם את מחשכיהם עם זרקור, לקוות שקיומנו בחייהם, קירב אותם ולו במקצת אל היציאה, וקיומם בחיינו קירב אותנו , ולו במקצת, אל הקבלה והאהבה הלא מותנית.

כפי שאני רואה את הדברים, ההתבגרות האמיתית היא היכולת למצוא מחדש את האחד שבתוך הרווח.למצוא בעצמנו את המקום הטהור הזה של הילד, המאפשר מתן אמון , קבלה ואהבה בלתי מותנים, אך מתוך המקום הבוגר של מודעות, של בחירה, של ידיעה.

ללמוד את שפת הסימנים, שתוביל אותנו אל מחוץ לעצמנו, אל ההוויה העמוקה ביותר שבנו, אל הנצח האינסופי של הנשמה.

הלוואי וכולנו נשכיל לזכור את שלמדנו, ללמוד בכל יום מילה חדשה בשפת ההוויה שלנו, לקבל, לבטוח ולאהוב, בלי תנאי, בלי גבולות.