אני גוררת איתי צל כבד שמאט אותי לא מאפשר לי לעוף. סוד התשוקה הישנה. השקר. סיפור שהאגו לחש באוזניי רובץ לצדי כמשקולת. דימיתי להיות נואשת לאהבתו של עבד כלוא בתאו השקוף אך נוכח ומכאיב במכות של זכוכית כתזכורת. בפניו נחרצו תעלות של סבל. הוא הלך והתכער כשהיופי זלג מידיו כעופרת חמה, מחבר פיסות של צבע, פסיפס שביר בחלונות כנסייה. כמו צלוב התלוי בחסדן הרך של קרניים מזדמנות, שישברו על תוגתו קשת זהרורים מלטפת, הוא נשא אלי גולות כחול-טורקיז בדולח עיניו העצובות שביקשו לפתות אותי לשחרר אותו ולברוח. ובאתי כמעט מרחוק נחושה לדרוש אותו מבית נכאת הרגש. מכת השמשות עצרה אותי, זעזעה את נשמתי. לא כדי להשיב לו חופש באתי אלא כדי לנכס אותו לעצמי. והוא – לא בי הוא רצה, מושיעה הוא ביקש. כלשהי. הגולה שצמחה על מצחי כאבה עם האמת שגדלה והחליפה צבעים עם הזמן. הלב דוקר בחודיו השבורים והיהלום חותך בנשמה.
|
nilibek
בתגובה על ליצן רפואי
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זהו ביקורי הראשון במחוזותייך, והפעמת את ליבי. יפו לי מילותייך. תודה.
העברת כאב עמוק. חיתוך של יהלום בנשמה.
אבל
לא הבנתי:
זה נובע מכך שרצית לנכס, ואילו העבד רצה מושיעה
כלשהי. לא אותך ספציפית?
אבל למה רצון כללי למושיעה, שאם את תמלאי את התפקיד, לא יגרור היקשרות הנפשות?
הלא זה ייתכן.
מה המניעה?
אדם רוצה קודם להיות מיוחד, ומבוקש בפני עצמו, ואז עושה מעשה?
או קודם עושה מעשה ואז נהיה מיוחד ומבוקש בגלל מה שהוא, בגלל מה שעשה...
אני אוהבת את הקליידוסקופ של הנפש. יוצר מנדלות חדשות כל הזמן. ממש יופי.
תודה.
יפה יפה.
הקלידוסקופ של הנפש מערבל את הרסיסים להידהודים מוכרים.
(סליחה, הושפעתי...)
קשה לי עם האיות הזה של כוסאמו.
למרות שפיסית אי אפשר להפריד את הכוס מהאמא, בראש זה מתיישב לא טוב.
עם הזמן
הלב דוקר בחודיו השבורים
מילותייך נוקבות , ורדית :)
תודה לך. שבת שלום
חזק ביותר.
תודה, נשמות!
נהדר ורדית, נהדר!
מוכר, כוסאמו.
כתבת מאוד יפה.
הופה. לברבור שלך ישנה שירה נצחית. כן כן,
זה ברבור שאחרי הכול צוחק אחרון.
קיבלתי בום טראח לבטן כאן ועכשיו
(כשאתאושש אחזור)