אני גוררת איתי צל כבד

שמאט אותי

לא מאפשר לי לעוף.

סוד התשוקה הישנה. השקר.

סיפור שהאגו לחש באוזניי

רובץ לצדי כמשקולת.

דימיתי להיות נואשת לאהבתו

של עבד כלוא בתאו השקוף

אך נוכח ומכאיב במכות של זכוכית כתזכורת.

בפניו נחרצו תעלות של סבל.

הוא הלך והתכער כשהיופי זלג מידיו כעופרת חמה,

מחבר פיסות של צבע, פסיפס שביר בחלונות כנסייה.

כמו צלוב התלוי בחסדן הרך של קרניים מזדמנות,

שישברו על תוגתו קשת זהרורים מלטפת,

הוא נשא אלי גולות כחול-טורקיז בדולח עיניו העצובות

שביקשו לפתות אותי לשחרר אותו ולברוח.

ובאתי כמעט מרחוק נחושה לדרוש אותו

מבית נכאת הרגש.

מכת השמשות עצרה אותי, זעזעה את נשמתי.

לא כדי להשיב לו חופש באתי

אלא כדי לנכס אותו לעצמי.

והוא – לא בי הוא רצה,

מושיעה הוא ביקש. כלשהי.

הגולה שצמחה על מצחי כאבה

עם האמת שגדלה והחליפה צבעים עם הזמן.

הלב דוקר בחודיו השבורים

והיהלום חותך בנשמה.