ישבנו שנינו ליד שולחן קטן ועגול,סוגרים מעגל.
הסתכלתי עליו,על הפנים שכבר התחילו להזדקן.
חשבתי על כמה שאני מעדיפה שיצעק עליי,
שאוציא עליו את העצבים הדפוקים שלי,
שאשנא אותו ושישנא אותי, אך בסופו של יום שוב נתפייס
בין מבטים מכורים ובין דמעות שקטות.
רק שלא יהיה אדיש אליי ככה,
שותק את השתיקה שפורעת תהומות בלב הקטן שלי.
כאילו מעולם לא היה.
כאילו מעולם לא הייתי
לא הייתי לו.
חשבתי כמה אני צריכה אותו עכשיו. למרות שאני כבר התחשלתי,
לפעמים קצת נמאס,לפעמים בא לי פשוט להיות במקום הקטן והמוגן, עטופה בין זרועותיו.

לפעמים בא לי שיהרוג במקומי את הג'וק,שיחליף את הנורה שנשרפה בסלון, שילך ויעשה קניות,
שיאהב אותי - במקומי. כי כבר אין לי מקום להכיל את עצמי.
אשקר אם אומר שהכל בסדר ושלא התגעגעתי,
למרות שכך אני נוטה להראות לעולם.
עוד קשה לי לקום בבוקר בלי לראות את הפנים שלו מולי,
לשתות בבוקר קפה מר בלעדיו,
ללכת לעבוד בלי שום ברכת שלום, לחזור לבית ריק,אך מלא ברגשות ובזכרונות כואבים.
אז הוא סינן כמה מילים ומספרים לתשלום המזונות,
הוא אפילו לא התווכח.
ואני רק רציתי לומר לו שאני לא צריכה כלום חוץ מאת האהבה שלו.
הנייד שלו צילצל, הוא ענה והקשיב לכמה מילים ומיד הגיב : "חכי לי,אני תיכף מגיע."
בלעתי את הרוק והכאב צרב לי בעיניים.
אני רק רוצה להמשיך ולהיות חזקה, למחוק את כל הדפים השייכים לעבר, ולפתוח דף חדש.
אבל אני לא מסוגלת.
אני רוצה להאמין שיום אחד תיפתח הדלת והוא יהיה שם עם מזוודות,שקיות וחיוך שאומר הכל.