| פעמונית דילגה על עלה תאנה שעגן בין שרשי העץ.ענפיו שחו בקשת ואשרו מעבר מבוקר לחיצי האור.ריצודי השמש האירו וחממו חליפות את האילן הקפוא, העקוד לנצח באותו קיעור של יבשה ומים. הנחל שיחק בשורשים וצהל כסייח פרוע. כמו תלתל שיבה סורר, של מלווה שיער,פנתה בת זרם וצללה מתחת לעלה.פעמונית הונפה לשמיים וטסה על משבר זמני שהוטח אל הגדה. הזרם נסוג ככלב הסב סביב זנבו ועוצר בלי סיבה ובלי מסובב. מסוחררת ומופתעת פעמונית סוככה על פניה בכנפיה אך הקרום השקוף העשוי רעפים- רעפים קרס וכשל כאריחי הקצף של החללית. טיפות זהרו בניד של עצב על גופה הטבוע. בתוך רפרוף המוות נקטעו המשושים וצפו על המים השקופים מעכירים את השגרה הלבנה כמודעת אבל על קיר של בית משותף.עיניי היו תקועות באותה שורה של עמוד ב"שדים". במיטה מעלי שטו ענני נוצה ובצידי נשברו על הקיר כתמים מלבנים שירתה טלוויזיה קטנת אינצ'ים עם משתיק קול..הסופר מצייר בקווים עדינים כרושם על קליפת ביצה שבורה את סבכה העכבישי(הנחוץ כמו תוספתן) של נשמת האדם.נוקשתי בקצה השיש ופוצחתי. כחלמון לפני ההטלה למחבת שוגרתי לאוויר.בתוך מעופי פגשתי את פעמונית..ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת .ובדרך הטבע שרד רק החזק בין שלושתנו- פיודור דוסטויבסקי.
|