כותרות TheMarker >
    ';

    קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב

    אין אייקון תרבות תל אביבי יותר מקו חמש, \"המטרו התל אביבי\", כתבו עליו שירים, סיפורים ואפילו עבודת דוקטורט. קו חמש, שמלווה את תל אביב משנותיה הראשונות, חוצה את העיר מצפון לדרום ומספק הצצה לכמה מהאזורים היפים והמרתקים ביותר בעיר.
    במשך שנה שלמה שוטטתי בתל אביב דרך תחנות הקו וגיליתי שכונות, רחובות, גינות וחנויות, היסטוריה נשכחת ואדריכלות נוכחת ולמדתי להכיר את תל אביב מחדש בכל נסיעה בקו.
    הבלוג שלי מזמין את התל אביבי שבטוח שהוא כבר מכיר הכול ואת המבקר מבחוץ שרוצה לדעת, לטיול אחר בתל אביב, דרך המסע שבין התחנות של קו חמש.

    תהנו, רננה.

    תודה לאביב מצר ואורי קידר על הצילומים ולמאיה חלוואני על עיצוב הלוגו.






















    ארכיון

    0

    שדרות רוטשילד - חלק ראשון - מכיכר הבימה עד שינקין

    1 תגובות   יום שישי , 11/9/09, 01:24




    שדרות רוטשילד - חלק ראשון - מכיכר הבימה עד שינקין

     

    לו הייתי רוטשילד...

    תארים רבים נקשרו ל
    שדרות רוטשילד: השדרות הכי יפות, הכי שיקיות, הכי טרנדיות, הכי מגניבות, הכי תל אביביות וגם הכי "חוץ לארציות" בעיריותר מכל מגיע לשדרות רוטשילד תואר "הקאמבק" המוצלח של העשור.
    ההיסטוריה של השדרות היא במידה רבה ההיסטוריה של תל אביב. שדרות רוטשילד היו מרחובותיה הראשונים של "אחוזת בית", ש
    כונת גנים שהוקמה בשנת 1909 על ידי קבוצת משפחות יהודיות שביקשו לברוח מהמולת העיר הגדולה יפו. בהנהגתו של עקיבא אריה וייס, התארגנו כשישים משפחות ורכשו את אדמות כרם ג'באלי כדי להקים עליהן את השכונה החדשהבשדרות רוטשילד, שהיו אז חולות צהובים ומייאשים, סמוך למקום בו עומדת כיום אנדרטת המייסדים, התקיים טקס הגרלת המגרשים, שהונצח בתמונתו המפורסמת של הצלם התל אביבי אברהם סוסקין. הפתקים המסורתיים הנשלפים מן הכובע הוחלפו צדפים שחורים ולבנים שנאספו בחוף הים הסמוך וככה נוסדה העיר העברית הראשונה. שלושים ותשע שנים לאחר טקס הגרלת המגרשים ובמרחק מטרים ספורים ממקום הארוע, הכריז דוד בן גוריון בשנת תש"ח על הקמת מדינת ישראל. דרך אגב, אם נחזור לרגע שנת 1909, אז זו היתה משופעת במאורעות התיישבותיים היסטוריים - באותה שנה על שפת הכנרת נוסד הקיבוץ העברי הראשון - דגניה. איפה הם ואיפה אנחנו.

    מה שמשעשע בכל הסיפור מלא הסימבוליות של שדרות רוטשילד הוא שהן נולדו די במקרה: כשבנו את השכונה, פינו את ערימות החול העודפות לערוץ נחל שזרם בקרבת מקום. המייסדים חששו לבנות בתים על החול שמילא את הוואדי ואז הוחלט לנטוע לאורכו של הוואדי עצים ולהפכו לשדרות.
    נטיעת השדרות, הקרויות על שמו של הנדיב הידוע, החלה בט"ו בשבט 1910 ומיד עם סלילתן הן זכו לחיבת התל אביביים, שערגו למעט שיק אירופי והשיטוט לאורך השדרות הפך לבילוי פנאי פופולרי. כוונת המייסדים היתה שהשדרות תשמשנה לנוי ומרגוע, אבל בתל אביב כמו בתל אביב - עוד לפני שסללו כאן כביש, כבר נפתח בפינת הרחובות רוטשילד והרצל הקיוסק הראשון בתל אביב שהיה לאטרקציה גדולה. כשהעמידו לידו את פנס הלוקס הראשון, כבר היה ברור לכולם ששדרות רוטשילד הן מרכז העניינים.

    עם השנים
    , הפכו שדרות רוטשילד למרכז העסקי של העיר המתפתחת. בשנות השלושים התרכזו כאן הבנקים ואליהם הצטרפו עורכי דין, חברות ביטוח ועסקי תעשיה ומסחר זעירים. הבתים הקטנים שלאורך השדרה ובסביבותיה, חלקם בעלי חשיבות היסטורית כבירה, נהרסו או הורחבו כדי לאכלס את מרכז העסקים המתפתח  - אף אחד עוד לא חשב אז של שימור העבר - והאוכלוסיה המקומית נדדה מכאן לאזורי המגורים החדשים בצפון העיר. באותן שנים היה אולי הרבה מאוד כסף בשדרות רוטשילד, אבל מעט מאוד נשמה. ואז, רגע לפני שהיה מאוחר מדי להחזיר את הגלגל אחורה, הוחלט על שיקום השדרות העייפות ורובע "לב העיר" שמקיף אותן. מהלך ההתחדשות האורבנית הוכיח את עצמו; שדרות רוטשילד הפכו ליפות ונוצצות והתמלאו באווירה בוהמיינית וסקסית. אמנים ויוצרים, מוזיקאים, סופרים ושחקנים נמשכו לחספוס העירוני של השדרות, לקסם הנוסטלגיה ולמשב כנפי ההיסטוריה שהחלו לצוץ מבעד לחזיתות הבתים המתחדשות. תל אביב חובבת הטרנדים גילתה את שדרות רוטשילד ואת הפוטנציאל הטמון בהן ומאז החגיגה נמשכת. בשנים האחרונות לא מפסיקים לבנות ולשפץ ברוטשילד ומחירי הנדל"ן מאמירים אל-על. ההכרזה על "העיר הלבנה" בשנת 2003, שנחגגה ברוב שמחה וטקס בשדרות רוטשילד, העלתה לשיא את הפופולריות של השדרות ויש שיגידו, כי היא גם היתה המסמר האחרון בארון הקבורה של התמימות הרוטשילדיאית. היום לאף אמן מתחיל אין מספיק כסף לגור בשדרות רוטשילד, שהפכו עם השנים למעוזם של ה"בובואים", ה- Bourgeois Bohemian: בורגנים צעירים, משכילים ומבוססים כלכלית, שמנסים להרגיש שהם לא ומשתדלים לבזבז את כספם על מטרות חיוביות כמו אוכל אורגני, יוגה ושמירה על איכות הסביבה. 

     

    אז נכון שאפשר בקלות להשמיץ את שדרות רוטשילד של ימינו, לקטר על רוח השכונתיות האינטימית שאבדה, על הצפיפות ויוקר המחייה; אבל גם אחרי ההתברגנות, ההתמקמות במרכז המיינסטרים, גדודי התיירים וכרישי הנדל"ן, רוטשילד עומדת כמלכה הבלתי מעורערת של הביצה התל אביבית; יפה וזוהרת, היא נהנית מתשומת הלב המורעפת עליה וגם אם ממש תנסו, ככל הנראה גם אתם לא תצליחו לעמוד בקסמיה.

     

     



      רוטשילד 135
    התחנה הראשונה של קו חמש בשדרות רוטשילד היא בנקודת הסיום של השדרות ומפגשן עם מתחם כיכר "הבימה". החלק הצפוני של השדרות הוא המאוחר ביותר שנבנה ובעל האופי השכונתי ביותר אז והיום. כשהשדרות נסללו ב-1910 הן הגיעו מפאתי שכונת נוה-צדק במערב עד לרחוב הרצל שבדרום השדרות. חלק זה של השדרות נותר אז שטח פתוח ולא מפותח. בשנות השלושים, עם יישום תכנית המתאר של גדס, נקבע מקומה של כיכר "הבימה" בקצה הצפוני של השדרות וכך נקבע התוואי הנוכחי של שדרות רוטשילד והוקנתה להן חשיבותן כציר המרכזי שמחבר בין תל אביב ההיסטורית לבין חלקיה החדשים הצומחים של העיר.

     


    היום האזור שבין כיכר "הבימה" לבין רחוב שינקין הוא אזור מגורים מקסים שמשלב בין טרנדיות אוף-רוטשילד לבין אווירה שכונתית שמזכירה את תל אביב של פעם. אם לפני חמש עשרה שנה אף אחד לא העלה על דעתו לגדל ילדים בשדרות רוטשילד המחוספסות, אז השנים והשיפוץ עשו בהחלט את שלהן, ואצולת הבוהמה שפעם כבשה את השדרות בסערת נעורים, התבגרה והתברגנה והקימה דור המשך של פעוטות סטייליסטים שכובשים מצידם את השדרה בצעדיהם הקטנים. וכך, בין בנייני הבאוהאוס, המכוניות והאוטובוסים תוכלו למצוא במרכז השדרות גם מגלשה, נדנדות וסוסי צעצוע.

     


    שיטוט שכונתי ברחובות הקטנים שיוצאים מהשדרה יוביל אתכם לרחוב כרמיה שבאמצעו, במפגש עם רחוב ביל"ו, מונח לו קפה כרמיה קפה שכונתי פצפון שנשמר בסוד בקרב אנשי השכונה. אחד מיושביו הקבועים הוא הסופר יליד תל אביב ותושב השכונה יורם קניוק. ממול לבית הקפה, שוקקת לה גינת ביל"ו החמודה. במבט מפוכח, מדובר בגן משחקים קטן שכמה עצים שמקיפים אותו זיכו אותו בתואר "גינה", אבל עבור ילדי לב תל אביב "גינת ביל"ו" היא מינימום גני לוקסמבורג הפריזאיים ורמת השיקיות בהתאם. אם אתם רוצים שילדיכם ישתלבו בקהל המתנדנדים והמתגלשים, עדיף להחליף את הבמבה בעוגיות חרובים אורגניות.

    עוד סטיה קטנה מן השדרות, הפעם לכיוון השני - בפינת רחוב החשמונאים ואחד העם נמצא קפה נח. ממוקם בתפר שבין הרוח התרבותית של כיכר הבימה והבוהמייניות של שדרות רוטשילד, "קפה נח" הוא התגלמות הרומנטיקה העכשווית של השדרות. זהו קפה יחיד ומיוחד, שחביב על קהל היוצרים והמהגגים. תורמים לאווירה הספריה הקטנה שהיא גאוות המקום, חצר יפהפיה מרוצפת אריחים צבעוניים וערבי הג'אז של ימי א' שהפכו למסורת שכונתית. יש כאן קהל שכונתי קבוע לצד אורחים שמתאהבים במקום. המלצרים משתלבים אף הם בנינוחות של "נח" ומשלבים בחינניות בין ה"לוק" של שחקנים מתחילים לבין המהורהרות המתוחכמת של סטודנטים לפילוסופיה.

     

     
    על בניין המגורים המפורסם ביותר כאן לא תקראו במדריכי הבאוהאוס. למעשה הבניין הזה לא באמת קיים, אבל חובבי הנוסטלגיה ישמחו לגלות את ויטק 9, ביתם של "קרובים קרובים", שחזיתו המפורסמת ניבטת מפינת שדרות רוטשילד ורחוב החשמונאים (רוטשילד 123).

     


    בעודכם מטיילים בחלק זה של השדרה, רוב הסיכויים שתעברו מילולית על פני אחד מפסלי החוצות היפים ביותר בשדרה. הפסל "יסוד" של מיכה אולמן הוא מבנה של בית הקבור בחול, שרק יסודותיו מבצבצים החוצה, ספק בית שקרס אל החול, ספק בית שמשוקם מהריסותיו. בעיר נטולת ארכאולוגיה, שרידיו של הבית הם "עבר מומצא", מעין מחווה של הפסל לארכאולוגי העתיד של תל אביב.

     


    מרחוב בר אילן מתעקל רחוב הגלבוע מדרחוב קטן מלא בפינות מוצלות וספסלים ואפילו שולחן קטן לשש-בש. על אף שהוא נמצא מרחק פסיעה מן השדרות ההומות, כשהולכים ברחוב הגלבוע אפשר להרגיש לרגע שחזרתם לימי אחוזת בית. יש משהו אצילי ואינטימי ברחוב הקטנטן הזה. ואם לא די בכך, אז ברחוב הגלבוע 1 עומד בית רובינסקי, בית בעל מוטיבי באוהאוס אופייניים, שמזכיר בחלונותיו העגוליים ומרפסותיו, אוניה שתכף תתנתק מעוגנה ותפליג הלאה.

     




    רוטשילד 101

     



    שינק-אין/אאוט

     

    תחנת קו חמש מורידה אתכם בפתחו של רחוב שינקין (מבוטא שֵנקִין בעגה המקומית), אולי הרחוב הכי מפורסם והכי מושמץ בתל אביב ובישראל בכלל. קשה לחשוב על רחוב שינקין במנותק מהדימוי הציבורי שלו מעוז החילוניות, הליברליות, הפתיחות, הבוהמינייות, התל אביביות, ובאותה נשימה בועה מנותקת מהמציאות הישראלית, מרוכזת בעצמה ובנהנתנותה, בדלנית ואדישה, בירת מדינת תל אביב. בין אם אתם חושבים כך או אחרת, שינקין הוא אחת התופעות האורבניות היותר מעניינות בעיר.

     


    מיום הקמתו בשנת 1913 ועד לשנות השבעים והשמונים, שינקין היה רחוב מנומנם ובו סנדלרים, רפדים ושאר בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. בשנת 1926 נטעו במרכז הרחוב את "חורשת שינקין", שהפכה ברבות השנים והשינויים לגינת שינקין המפורסמת של ימינו. רוח בוהמיינית החלה לנשוב במעלה רחוב שינקין כאשר בשנת נבנה ברחוב בית דבר שבו פעלו מערכת העיתון ובית הדפוס (פינת הרחובות שינקין ומלצ'ט). אל תטרחו לחפש היום את בית דבר, הוא נהרס ובמקומו נבנה בית דירות יוקרתי. כל מה שנותר היום מרוח הברנז'ה העיתונאית הוא  קפה תמר (שינקין פינת אחד העם). העיתונאים שפקדו את בית דבר נהגו להתכנס בקפה תמר ואיתם פרופסורים, אנשי רוח ושאר בוהמיינים ומהגגים. כרזות ופוסטרים של תנועות השמאל והשלום שמעטרים את הקירות, שולחנות הפורמייקה המתנדנדים וכסאות הפלסטיק, לא הרבה השתנה כאן בעשורים האחרונים. "קפה תמר" מנוהל כבר קרוב לארבעים שנה בידה הרמה של שרה, פלחית מנהלל, שרודה בלקוחותיה ולא חוסכת מהם את שבט לשונה. הם מצידם, נשארים נאמנים לשרה ולקפה, מכורים לתחושת הבית שיש כאן, לשיחות האקראיות שמתפתחות בין השולחנות וכמובן לקפה ששרה מגישה להם יום-יום. קפה תמר הונצח בשירה של להקת "מנגו" שכתב יאיר לפיד, בעודו בן 26 וגר ב... שינקין, בתקופה שבה כל מי שגר בשינקין ידע שזהו מרכז העולם: "גרה בשינקין, שותה בקפה תמר, רוצה לעשות גם סרט קצר. גברים היא אומרת זה בא והולך, אך בלילות הקרים היא יודעת שזה הולך ומסתבך".

     


    כמו שדרות רוטשילד הסמוכות גם רחוב שינקין התמודד עם חלוף הזמן השנים עם תופעות של הזדקנות האוכלוסיה, עזיבת הצעירים לאזורים חדשים ונוחים יותר והתדרדרות פיזית של הרחוב. הדירות הבלויות עמדו ריקות, שכר הדירה היה זול ואמנים ויוצרים צעירים בתחילת דרכם מצאו כאן פינה לעצמם. אחד מהם, דני דותן, זמר בלהקת "הקליק" זכור כמי שאחראי להפיכתו של שינקין למושג התרבותי שהוא היום. דותן, בניסיון לייצר אלטרנטיבה לתרבות השמרנית של התקופה, פתח ברחוב את הקפה/גלריה "שינק-אין"רחוב שינקין גיבש את זהותו כרחוב בעל אופי אוונגרדי, אנטי ממסדי, חתרני ומאוד מאוד מגניב. הבוהמה הפכה את הרחוב למקום מושבה הקבוע, הצעירים נהרו לרחוב שהציע להם משהו שונה ממה שהעיר הציעה להם עד כה, המקומונים התל אביביים חגגו את התופעה העירונית הרעננה שסיפקה מקור בלתי נדלה של רכילויות ושערוריות, והמקטרגים הפכו את ה"שינקינאי" למילת גנאי שמייצגת את כל מה שרע ונורא בעיניהם בנוער הישראלי של ימינו.

     


    רחוב שינקין השפיע בצורה עמוקה על דור שלם של צעירים ויצר תרבות עירונית חדשה, שנוכחותה ניכרת בחיינו גם כיום, בין אם בשיבושי לשון כמו "כזה-כאילו" או במאבקים חברתיים ראויים כמו מתן זכויות להומואים ולסביות. אבל שני עשורים אחרי, קשה למצוא ברחוב משהו מרוח החתרנות התרבותית בה התפרסם. שינקין נטוע היום היטב במרכז המיינסטרים ממנו כל כך ניסה לברוח. רשתות האופנה השתלטו על הרחוב ובנייני דירות יוקרתיים נבנים לאורכו. אפילו "ארומה" פתחו כאן סניף. בימי שישי אי אפשר לזוז מרוב צפיפות והאווירה כאן צבעונית וצוהלת, אבל לא תמצאו כאן שום בשורה תרבותית חדשנית, מקסימום "סיילים" שווים

    מעוז קולינרי שבלעדיו שינקין לא היה שינקין הוא בית הקפה של אורנה ואלה. המקום מתפאר בצוות המלצרים היפים והמגניבים ביותר בעיר, האוכל מיוחד והאווירה טובה. תל אביביים או לא, אתם חייבים לעצמכם ביקור כאן, כי החוויה התל אביבית אינה מושלמת, אם לא טעמתם את לביבות הבטטה של אורנה ואלה מנת הדגל הבלתי מעורערת של המקום. אם אתם מחפשים חוויה קולינרית יותר עממית, אבל לא פחות מוסדית לכו לסנדוויץ של איציק ורותי, סנדוויציה שפועלת כאן מאז 1956(!). מעל דלפק ניירוסטה, הכי רחוק ממעדניות הבוטיק היומרניות, יגישו לכם דודי, דור ההמשך ואשתו שולי, טעמים מופלאים של ילדות עטופים בלחמניה. אל תחשבו אפילו להגיע אחרי אחת בצהרים, כי תמצאו כאן רק דלתות מוגפות, השינקינאים כבר חיסלו את אחרון הסנדוויצ'ים (שינקין 53).

     

    למרבה האירוניה, רחוב
    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/9/09 09:20:


      תודה על הבלוג המעניין!

       

      אם אפשר תקון קטן ממחלקת ההסטוריה.

       

      בנגוד לדעה שהצגת, עקיבא אריה ויס יוזם ומייסד העיר, לא בקש להקים שכונה אלא עיר של ממש, עיר שתהיה שער עליה,

      עיר מודרנית, עיר שלדבריו (משנת 1906) תהיה היום מן הימים לניו-יורק הארץ ישראלית.

      המודל התכנוני שנבחר היה מודל שכלל גינה מסביב לכל בית, אך עדיין בלי כל ספק הוא שאף להקים עיר.

      עוד על הענין אפשר למצוא בספר שיצא אור לאחרונה  "עיר מראשיתה" (עדנה יקותיאלי כהן 'אורה חדשה'), ספר מרתק עם זכרונות, מסמכים ותמונות על עקיבא אריה ויס, חזונו והקמת העיר תל-אביב.

       

       

       

       

      פרופיל

      רננה קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב