סבתי מצד אבי היתה אשה חרוצה ועמלנית. בשעת בוקר מוקדמת, זמן בו עוד היתה השמש מחשבת האם לצאת למסלול יומה, כבר היתה סבתי אצל הסירים במטבח: קולה חצילים על האש, חולטת עגבניות, שולפת ליבותיהם של קישואים, ממיינת גריסים, מוציאה מרירות מזיתים ומסלקת הפרשות מבמיה. משנעמדו סירים על האש, היתה פונה אל חדרי השינה, מעירה את דיירי הלילה למען יפנו מיטותיהם, כי עליה לאוורר את כלי המיטה ולהכין את הבית ליום נוסף של חיים.
כל כך אהבה סבתי לעמלן כביסה עד כי צווארו של אדם היה עלול להיערף מניסור צווארון החולצה בעורפו. גם את המצעים היתה מעמלנת באותה מידת התלהבות, והם היו נוקשים כל כך עד כי אם היה מי מנכדיה קופץ בשובבות על המיטה היה הסדין נשבר תחתיו לרסיסים.
נולדתי אל תוך הידיעה שסבתי חרשת, או, נכון יותר, חרשת כמעט לגמרי. על שולחן קטן ליד הכניסה לביתה עמד מכשיר טלפון, אליו היה מחובר בכבל חום מחוספס רמקול נוסף - שחור ועגול וכבד מאוד, אותו היתה מצמידה לאוזנה השנייה. אבל הדבר לא עזר כלל. גם צילצול הטלפון שהיה מחריד את כל תושבי האיזור למהר אל המקלטים, לא חדר את אוזניה על פי רוב, והיינו נאלצים לרדת במהירות מן הערסל שתלה סבי במרפסת הבית המרוחקת ולרוץ מהר מהר אל עבר הטלפון המצלצל, תוך שאנו צועקים "סבתא, טלפון, סבתא, טלפון". "לא שמעתי כלום," היתה משיבה אחר כך בהשתוממות של מי שאינה מבינה כיצד זה דווקא הפעם חמקו גלי הקול מאוזניה.

שיחות הטלפון איתה היו מן המשעשעות שידעתי:
"בני'לה, מה שלומך" היתה פונה אל המשיב לצלצול הטלפון,
"סבתא זה אני, להב"
"נו, ובעבודה הכל בסדר?"
"סבתא זה להב"
"למיכל יש חום? למה לא סיפרתם לי קודם, הלא היינו באים לעזור."
"מיכל בסדר סבתא, זה אני, להב, זה לא אבא",
"גם ללהב יש חום? מה זו, גריפה? תפרידו את הקטנה מהם, שלא תידבק."
"נו, העיקר שיהיו בריאים," היתה מפטירה ומניחה את האפרכסת והרמקול הצמוד לאוזנה השנייה.
משום מה היא היתה משוכנעת שאבא שלי - הבן שלה - הוא הממונה על שיחות הטלפון בבית. מה שכמובן לא יכול היה להיות רחוק יותר מן המציאות.
שמיעתה הלקויה של סבתא היתה ידועה בכל הסביבה כולה, בחצותה את הכביש היו נהגי אוטובוס מאיטים במקום לצפור לה, וכלבים נמנעו מלנבוח כי ידעו שמלבד צרידות לא יעלו דבר בחכתם. אולם אם לחש אי מי דבר סוד בחדר הסמוך, יכול היה אדם להיות סמוך ובטוח שהדבר לא נשמט ממנה וכי היא קלטה את הלחשים ברמת דיוק שהטובים במכשירי הציתות אינם מגיעים אליה.

משהיה מסתיים הדיון הטלפוני במצב משפחתה המתכלה לנגד עיניה, היתה מודיעה לסבי שמוכרחים להציל את שארית המשפחה מפני המגיפה המשתוללת, טורחת שעות אחדות במטבח, ואז היו יוצאים בלווית סלט חצילים ששישה זיתים שחורים נעוצים בו במרחקים קצובים זה מזה ובעוד אי אילו סירים, למסע הארוך בין ביתם לביתנו, שלמרות שמפרידים  ביניהם רק ארבעים הקילומטרים, בכל זאת לא ניתן היה לדעת אם ישובו ממנו אי פעם חיים. השמחה היתה תמיד גדולה כשהיו מגיעים, ומבע עיניה הטרגי של סבתי המתבוננת בנכדיה, המתרוצצים בחצר על ערש דווי, היה הופך לקטסטרופה של ממש כשהיתה שואלת את סבי איפה סיר הצימעס, ואז לומדת כי סיר הצימעס נשכח על גדר האבן בחנייה הרחק הרחק מאחור. וזה קרה בכל שבוע מחדש.

מדי ערב, עם רדת החשיכה, היתה סבתי מכינה על השידה ליד המיטה שורה ארוכה וצבעונית של כדורים, אולי חמישה עשר. את כל מה שאני יודע על תורת הצבעים רכשתי משנים ארוכות של התבוננות קפדנית בשורת הכדורים הזו. מטרתם היתה אחת - לגאול אותה מיסוריה למשך שמונה שעות. והיא אכן היתה שוקעת בשינה עמוקה שגם עדר פילים, לו היה שועט ממש בחדר השינה שלה, לא היה מצליח להחריד אותה ממנה. ובכל זאת, בשלושים השנים בהן אני היכרתי אותה אישית, חזרה מידי בוקר על אותו משפט בדיוק: "לא עצמתי עין כל הלילה".

נו, שויין.

אפילו הספה עליה היתה ישנה שנת צהריים עמוקה מאוד גם ללא נסיון ההתאבדות של הערב, זכתה אצלה לשם 'ספונת' - מן הנמכה קטנה כזו, כדי למזער את האירוע, היא הרי איננה הולכת למיטה לישון באמת, היא רק מניחה לרגע את הראש על הספונת.

אבל העניין אותו אני שוטח בפניכם כאן הוא מה שלמדתי ממנה. כי ללא צרור העצות של סבתי, קרוב לוודאי שלא הייתי זוכה לעמוד כאן ביניכם היום. הלא לולא היא כבר מזמן הייתי מרים אבן בטיול שנתי ומוכש למוות על ידי נחש צפע אימתני מלווה בלהק עקרבים חורשי רע. הלא בלעדיה כבר מזמן הייתי ניגש לכיכר לחם המונחת על ספסל בתחנת אוטובוס, משתעשע בה ומפעיל אגב כך את מנגנון הנפץ המתקתק שהחדירו לתוך הלחם ערבים חורשי מדון. אתם זוכרים את אותם מטענים ממולכדים של שנות השבעים? את הפוסטרים היפים האלה של המשמר האזרחי? המלמדים כיצד גם לחם אחיד, שקראנו לו לחם שחור, או כרך י"ג של האנציקלופדיה העברית, יכולים להיהפך ברגע לסכנה, המאיימת להחריב את המפעל הציוני כולו - החפץ החשוד.
אך אילו ימים תמימים. איזה טרור אלגנטי. הלא מרגע שישעיהו לייבוביץ' התמנה להיות העורך הראשי של האנציקלופדיה העברית היה ברור שזה הולך להיות חומר נפץ.

אבל יותר מכל הזהירה אותי סבתי תמיד מפני השעמום. "אתה הישמר לך מן השעמום, להב," אמרה, "כי מן השעמום לבדו צומחים האסונות הגדולים ביותר של האנושות".

ודווקא שם, לצערי, לא השכלתי להקשיב לה.

-----

ביום ראשון אחד בחודש מרץ לפני כשנה וחצי, ישבנו, מרדכי ואני, במקום קטן שנקרא "לחם" בפינת הרחובות ספרינג ומלברי שבניו יורק. משועממים. בחוץ היה קר נורא. ממש קר ולא נעים. גשם טורדני ירד וכולם נורא מיהרו. לא כל כך לעבר יעד מסויים, אלא בעיקר כדי לברוח מאיפה שנמצאו באותו רגע. לא היה לנו לאן ללכת. "מה נעשה," אמר מרדכי, "מה נעשה," אמרתי אני.  "תגיד," אמר מרדכי - תמיד כשהוא אומר "תגיד" אני יודע שאני כנראה אצטרך למצוא תשובה - "מה המשמעות של לעשות עיתון? מגזין אמנות למשל?".

בואו אני אגיד לכם:
המשמעות של לעשות מגזין אמנות היא שעתיים בבית קפה, בקבוק יין אחד, קרש חיתוך אחד עם לחם ועוד אחד עם גבינות לא רעות בכלל - ואחריהם שנה וחצי של עבודה קשה. דיונים ארוכים על תוכן ואח"כ על צורה, פניות לאנשים ונסיונות השתדלות אצלם שיואילו לקחת חלק, איסוף חומרים ושכתוב ועריכה ותרגום ועוד שכתוב ועריכה ועיצוב ועיבוד תמונות, ושעות של התנסחויות על כותרות מתאימות ומינונים נכונים ומאות שעות של עימוד ותיקוני הגהות ויישור שורות וליטוף ושיוף של כל אות וכל רווח בין כל שתי מילים ושעות ארוכות של פיקוח על הדפסה בדפוס ולילות רבים ללא שינה. ובסופו של כל זה מסיבת השקה שהתרחשה בראשית השבוע ברוטשילד 12.
מי שירצה להבין מה זה רוטשילד 12 יצטרך ככל הנראה ללכת לברר בעצמו. מי שיחכה עם זה כבר יקרא בוודאי בעיתונים.
המגזין מבקש להיות הגון ומכובד. החומרים המצויים בו עוסקים באמנויות - בעיקר הפלסטית, ובמינון נמוך יותר גם במחול ובקולנוע ובשאר תחומי יצירה. הוא נעשה בשפה האנגלית, כי כמו האמנות הישראלית עצמה גם הוא שואף החוצה. משתתפים בו כותבים מצויינים. אמנים נפלאים עשו עבודות במיוחד למגזין והוא הודפס על הניירות הטובים ביותר. בקיצור - שווה. קוראים לו פרוגרמה והוא יהיה בחנויות הספרים בשבוע הבא. אני אולי אביא לכם חלקים ממנו כאן בשבועות הקרובים אבל זה לא אמור לעצור אתכם מלהחזיק בידיים את הדבר האמיתי.

------

וזה מה שקורה כשאינך נשמר מן השעמום, או - גרוע מזה - כשאינך מקשיב לסבתא.

שבת שלום.