בראשית שנות האלפיים, נפטר אבי. בהתאם לאופיי, ביקשתי יפה במקום עבודתי להימנע מביקורי ניחומים. כמו הרבה בעלי חיים, כשאני חולה, או סתם לא במיטבי, אני מעדיף שישאירוני לנפשי. והנה, אני מקבל שיחת טלפון. קול נשי אומר לי "מדברים ממשרד ___________", משרד עו"ד גדול, ידוע ומכובד בתל אביב, היא שואלת מתי ניתן יהיה לבקר אותי במהלך ה"שבעה". איני מעלה על דעתי כל קשר שהוא לאותו משרד, גם איני יודע שמו של מי מן המועסקים בו. אבל, מאחר שאני נוטה שלא לזכור שמות ופרצופים, ומתוך נסיון לפצות על חוסר יכולת מסוים גם בזיהוי סימנים חברתיים, [ומאחר שכבר נחשפתי ללא מעט שטיקים שעניינם יחסי ציבור] אני מניח שמשרד כה גדול, ידו בכל, ויתכן שמנהליו מקפידים לשמור על קשרים חיוביים עם אנשים היכולים להועיל (או להזיק) לו. אין לי כח לכך. אני מודה לה, אבל עונה כי איני יושב "שבעה" במובן המסורתי ואין צורך שיתאמצו.
כעבור כשנתיים, אני רואה מודעת אבל המתייחסת לאביו של מי שהיה ידיד טוב שלי בתקופת לימודי המשפטים, והקשר עימו נותק למשך עשרות שנים. האב היה אדם פעיל, הן ביזמה הפרטית, והן בפעילות ציבורית. במודעה מפורט המקום בו יושבים שבעה. דירת הוריו של אותו עו"ד, בכתובת הזכורה לי עוד מימי לימודנו בירושלים. מנסיוני אני יודע כי בשעות שלפנות ערב יש "הפסקת ביקורים", כאשר אלה הבאים ע"ח זמן עבודתם, כבר הלכו, ובני המשפחה הקרובים יותר, עוד לא הגיעו. כדי להגיע בשעה הנראית לי, אני מקצר בשעה את יום עבודתי, לוקח את הרכבת, ומגיע לבית הוריו. הוא מופתע לחלוטין לראותני. "איך הגעת?" הוא שואל, משל התגוררתי מעבר להררי החושך. אני מסביר לו בחצי חיוך, שכל שנדרשתי לעשות היה לעלות על רכבת, ואח"כ לטייל קצת באוויר הצח של תל אביב. הוא מספר לי שכאשר אבי נפטר, ראה את המודעה וחשב לבקר, אבל נאמר לו שאני מעדיף שלא יבקרו אותי. אני מחבר אחד לאחד – והפעם אפילו מקבל את התוצאה הנכונה. "אתה עובד במשרד _______?" "כן", הוא עונה לי, בלי להסגיר את העובדה שהוא מן הבכירים שם. לשאלתי הוא מתאר את התפקיד, לא את המיקום במדרג. אני מנחש, כמובן. אני מספר לו על שיחת הטלפון המשונה ההיא, עונה על פליאתו לתגובתי, כי שמו לא הוזכר בשיחה, ומסביר כי לו היתה המזכירה מאזכרת את שמו, ולא רק את שם המשרד, הייתי כמובן מגיב אחרת. הוא מגיב במילה לא מחמיאה המתייחסת לכישוריה האינטלקטואליים של אותה פקידה. ההגינות הבסיסית מחייבת אותי להזכיר לו שהיא פעלה לפי הוראותיו. הוא וודאי ביקש ממנה לבדוק אצלי, בלי לומר לה דבר על הסיבה וההקשר, והיא עשתה מה שצריך – והציגה עצמה בשם המשרד, "כמו תמיד". איני אומר לו ששיחות אישיות אני מנהל בעצמי. ודאי שאיני אומר לו, שאני גם משיג בעצמי את מי שאני זקוק לו לעניינים משרדיים (משום שאז אני מתקשר לפי סדר העדיפות והזמנים שלי, לא לפי סדר הזמנים והעדיפות של המזכירה). אחרי הכל, הוא בדרכו, הגיע ליותר מכפי שהגעתי אני בדרכי. וחשוב מכך, באתי לניחום אבלים, לא כדי לנהל ויכוח. אנו מנהלים שיחה על אביו ונסיבות מותו, ומשלימים חלק מפערי המידע שנוצרו עם השנים. כאשר מסתיימת ההפסקה שבין המבקרים, אנו נפרדים. ככל הנראה, עד לפטירה הבאה. |