נסתרות נפשי שחורגות ממסגרות גורלי שנחבאת הוויה מפתיעה כשכפתור נושר מבגדיי נוצר רגע ספרותי מזוכך ספק בתולית ספק מפתה, לפעמים דואגת וחומלת, ולעתים מנצלת ומניפולטיבית, כמו דמות פשוטה יותר, אם כי גם אינני מפוענחת לחלוטין, ככה זה אצלי.
כאשר המצאתי את "הרעיון שלי" שכל-כולו אודם הברזל המלוהט, התחלתי לנסות את עצמי: האם אני באמת, מסוגלת לחיות כמו נזירה? לצורך הניסוי הזה, כל מה שבא אל פי בחודש הראשון היה סיגריות ולחם. יצא שמהלחם השחור לא אכלתי יותר משני פונטים וחצי מדי יום והשתקתי את התאווה בסיגריות. כדי לממש את זה, היה עלי לרמות את עצמי . האפשרות לברוח מעצמי באופן סופי ומוחלט, לנתק את מהותי הדינאמית והבלתי מוגדרת ממהותו הקבועה והשנואה עלי היא לשכב איתו .
פגשתי אותו באופן לא-צפוי על שדרות רוטשילד כשחזרתי מבילוי לילה ארוך, פוסעת לבדי לכיוון החניון ברחוב. כל פעם זה מביא אותי לחצות קו שלא הצלחתי לחצות אותו. עד כה שמחשבותיי על "טופ גיר" שלו נכנס להילוך גבוה, כולי רועדת . הוא רב-אמן כזה, של הפשטות המורכבת עם תאווה בלתי מרוסנת, כשהוא פולש לאזורים האינטימיים שלי כל גופי משוחרר ממחשבות כשאנחנו צמודים קרוב, אני נותנת לו להרגיש את הקימורים והבליטות של מתאר גופי כשהוא אוחז בהגה ואצבעותיו מכוונות מהיריכיים שלי למעלה , אני מרגישה פירפורים , רוצה שזה לא ייגמר.
נשארנו במיטה שלו , כשהוא מחזיק אותי במבטים המודאגים שלו בגלל החשאיות ההכרחית של הפגישה שלנו. הייתי באותם רגעים מחוץ לעצמי ולחיים שלי אבל מנטאלית הוא ידע שהייתי עירומה לגמרי, חופשייה.
האופוריה החזיקה מעמד בנינו ,עוד אז כשנפגשנו לראשונה לפניי חצי שנה ראיתי אצלו בעיניים את הזמן שמאחורי- נערם וזה הרגיש לי טוב. לא מפחיד ולא מאיים . הזיון הראשון שלנו היה מעולה. זאת הייתה תחנה חשובה בחיי, כשהבנתי שאין טעם לבלות את החיים עם רגל אחת בחוץ רק כדי שתישמר האופציה לחזור לעולם המוכר.
כשהבנתי את זה , עוצמת הזיון שלנו היה ,בזמן שאין חלוקת גביעים ואף אחד לא מנצח.. רציתי אותו .
והוא ? הוא ידע שאני יחידת כוח ייצרית שיושבת עליו בול למרות שאני נשואה לגבר אחר .
* מוקדש לחברה טובה שלי ...זה הסיפור שלה!
שבת מבורכת.. |