כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    מוות הוא שניים

    2 תגובות   יום שישי , 11/9/09, 16:47

    במוצאי שבת,  נגררתי לפתיחה של פרוייקט "המנופים" בירושלים. הרבה בוסר וזבל  ראו עיניי  בזה הערב, ואף על פי כן, לא הצטערתי על הגיחה מהבית. בזכות משפט אחד, פתגם ערבי, מסתבר, שצדו עיניי  באחד המיצגים.

    "מוות הוא שניים", היה כתוב שם, על לוח לבן בעברית ובערבית.
    לרגע לא הבנתי, בקשתי הסבר מחנה יולזרי, שהשתמשה בפתגם במיצג שלה.

    איזו אמירה גאונית. הרי המוות כשלעצמו, גם אילו יכולנו לבודד אותו מאדם זה או אחר, אין לו ולא היתה לו ולא תהיה לו  משמעות, אילולא הזולת הנותר בחיים, הנפרד מהמת והנושא את זכרו בדרך זו או אחרת.

    צריך שניים  למוות.
    אומנם נהוג לומר, במידה רבה של צדק, שאנחנו מתים לבד, כי מי אנחנו הנותרים עדיין בחיים, שנוכל להבין כהוא זה את מצבו של מי שנפרד מהם.

    גדולי ההוגים וגדולי הסופרים ניסו להבין, והניחו ושיערו כך ואחרת, ואף פעם לא נדע, אם באמת הצליחו במשימה, ועלה על כולם טולסטוי,  "במותו של איוואן איליץ".

     

    במחשבה שניה, צריך לפחות שניים למוות, כמו שצריך שניים גם לאהבה וגם לחיים. 

    נניח שהיה איש כזה  איוואן איליץ', שנשא שם זה או אחר,  ונניח שטולסטוי לא היה כותב על מותו, איזו משמעות היתה למותו, לרגעיו האחרונים והלפני אחרונים - שום משמעות כמובן.

     

    אין  משמעות למוות בלי שאנחנו משאירים מי מאחורינו, מישהו שאהב אותנו, או שנא, או רצח. שיישאר שם ולו להרף עין, מישהו שיצטער על מותינו, שישא את שמינו, שיזכיר, שינאם, שיירש, שיכתוב, שיתאבל, שיקלל. מישהו שהמוות ירגיז אותו, יצער אותו, ימוטט אותו, יגרום לו לנדודי שינה, ליסורי מצפון, למריטת שערות, לבכי, לנהי ולקינה. מישהו שיקרע עלינו קריעה, שירוץ לבית הכנסת, שיגיד יזכור, שיניח שק של אפר על ראשו, שילבש שחורים,  שירקוד על גגות הבתים משמחה על מותינו, לא משנה מה, ובלבד שיזיז לו המוות.

     

    ואולי זאת הסיבה, שגם את המוות עצמו אנחנו מכניסים לחגיגה, כל דיכפין יבוא ויאכל, הנה הוא, בבקשה, שלום, שלום, חבר, באת לאסוף אותנו אליך,  אנחנו מאנישים אותו, כדי  למלא את החלל בזולת, באחר במקום או בנוסף לנשארים מאחור.

    אנחנו מסגלים לנו אותו, מבייתים,  מתְרגלים, מתַרגלים, מדברים אליו, מציירים אותו, שוברים באמצעותו את בדידותינו, כאילו היה אחד מאתנו. ואם לא היינו שניים, הנה מצאנו לנו פרטנר, וכבר שניים אנחנו.

     

    אין לנו חיים  בלעדיי האחר. רק האחריות לקיומו של האחר, מעניקה לנו את קיומינו, ומטעינה אותו במשמעות, כפי שקובע עמנואל לוינס, לא רק ישראל ערבין זה לזה,  אלא כל בני האדם ערבין זה לזה, לא רק בחייהם, אלא גם  במותם כדברי הפתגם הערבי.

    לא אני חושב משמע אני קיים,  אלא אני חושב על האחר, אני אחראי לזולתי, לחייו ולמותו -  משמע אני קיים. זאת תורת האתיקה, אלה עשרת הדברות , זה המוסר, זה האלוהים - ואין בלתם.

    אני אחראי לחייו של האחר, לשלומו, למותו – משמע אני קיים

    או בלשון פרשת השבוע: "... וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם." (דברים כ"ב, ג)

     

    אם אפילו מאבידתו לא תוכל להתעלם, איך תוכל להתעלם מאובדנו או ממותו.

     


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/8/13 11:54:

      צטט: ~בועז22~ 2013-08-18 06:19:46

      מזכיר לי משפט דומה: סוף זה כאשר מדברים בגוף שלישי...

      נכון, בועז, אני רואה שאתה מגיע אחרי לפוסטים ישנים שלי, שאני עורכת אותם עכשיו. אלו נכתבו בהתחלה התחלה, כשלא היו לי חברים להגיב. אז תודה

       

        18/8/13 06:19:
      מזכיר לי משפט דומה: סוף זה כאשר מדברים בגוף שלישי...

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין