את הטור הבא כתבתי לעיתון "קבלה לעם", שמחולק בארץ היפה שלנו לקראת ראש השנה.

ראש השנה הוא התחלה חדשה, ובשבילי ההתחלה הזאת הייתה נתיב חדש ומשמעות נוספת בחיים שלי כשחקן. שבוע לפני, אצלי כבר מתחילה להיות מורגשת רוח החג והדרך החדשה שהיא מביאה איתה...

בעשרים וחמש השנים האחרונות אני שחקן.

להיות שחקן, עבורי, הוא להיות החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה של יוצרים ומבצעים, שבונים וממחישים תמונת עולם כלשהי. בכל השנים שבהן שיחקתי, הרגשתי שאנחנו יוצרים מציאות משלנו, ומחברים אליה את כל מי שצופה בנו.

לפעמים הייתה המציאות הזו דרמטית, לפעמים גרוטסקית, טראגית או אפילו מדומה לחלוטין, אך תמיד הרגשתי כי היא שואבת את כולי פנימה, לתוכה, ויחד איתי גם את הקהל.

גם לאחר שנים רבות, עדיין נשארו בי רשמים ממגוון הדמויות ששיחקתי, ואני בטוח שרבות מהן נשארו גם אצל מי שצפה בי.

אבל יותר מכל נחשפתי לכוחה של המדיה שבה הופעתי - התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה -יכולתה להשפיע על הדרך שבה אנו רואים את העולם. ואז העלתה בי השאלה: האם אנחנו יכולים להעביר לאנשים תמונות מציאות שלא רק יבדרו אלא גם יעניקו להם כלים להיות מאושרים יותר?

חשתי שהתשובה חיובית. הרגשתי שלפחות אישית, אני יכול לתת יותר.

בשמונה עשרה השנים האחרונות אני לומד ומגלה את חכמת הקבלה האותנטית.

הלימודים פתחו בפניי עושר של תחושות נפלאות, ובנוסף הם הציגו בפניי הבנה חדשה לגבי טיב הקשר בין בני אדם. עם השנים, ראיתי וחוויתי איך אדם יכול למצוא את האושר שלו על ידי בניית יחס נכון לאנשים אחרים. התוודעתי לתקופות השגשוג בתולדות עמנו, תקופות שהיו כאלה בגלל שאז היו "כל ישראל חברים". גיליתי מחדש את הטבע שנמצא כולו באיזון הדדי, ורק לנו בני האדם נותר לקחת מהם דוגמה...

אז למרות שאומרים ש"אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים", גם אחרי הרבה שנים כשחקן, נפתחה לי ראייה חדשה על התפקיד האמיתי שאני מגלם.

וזה מה שגרם לי לחצות את הקווים בגיל 52 (אבל מי סופר...), ולעשות משהו חדש לחלוטין. לפני כמה חודשים יצרתי עם כמה חברים טובים את "מאחורי הקלעים", תוכנית אישית שעוסקת בצדדים הלא-מוכרים של עולם הבידור.

בתוכנית, אני משתדל לשתף אתכם בתובנות וההרגשות שצברתי במהלך השנים ומארח בקביעות חברים יקרים מעולם התרבות הישראלי. אבל גם אם זפזפתם לערוץ, אין חובה שתתחילו דווקא מ"מאחורי הקלעים". מאחורי כל תוכנית אירוח, שיעור או סרטון, ניצבת כוונה לתת לצופה להרגיש במשהו חדש וטוב, כמו להציע לו משקפיים חדשים לראות בהם את העולם כדי שיוכל להסתדר בו טוב יותר. נו, ואתם יודעים מה, אולי אפילו למצוא שם פיסה של אושר...

לא חשבתי על זה בזמנו, אבל אני די בטוח עכשיו שזו המחויבות שלי בתור שחקן.

שבת שלום,

ישראל (סשה).