בזזז אני מרגיש את הסלולרי מרטט לו בכיס. אני מוציא את המכשיר ורואה שגיא, השותף הקבוע שלי לטניס על הקו. אני מצמיד את היד לפומית ועונה בלחישה, "מה קורה גבר"? אני לוחש. "משהו דחוף, אני פשוט בישיבה". "הכל עשר אחי. סתם רציתי לבדוק איתך אם יש איזה מצב למשחק בערב"? "לא אחי, היום אני בדייט". "משהו טוב"?, שואל גיא. "האמת, נראה לי שכן. היינו שלשום בבר וזה נגמר בנשיקה, אז אני אופטימי, אבל לך תדע בימינו עדיף תמיד להנמיך צפיות". "ילאה שיהיה בהצלחה גבר, דבר איתי בהמשך השבוע", אומר גיא ומנתק את השיחה.  

שלושה ימים לפני כן, בערב, אני מקבל הודעה בפייסבוק. "הי, אשמח להכיר, לילך". אני בודק את הכרטיס ומגלה שלי וללילך יש שלושה חברים משותפים. "החברים" הם לא חברים על באמת, אלא כאלה שמארגנים מסיבות בעיר, ושאני נמנה על רשימת התפוצה שלהם. לילך רשומה כבעלת 473 חברים. המידע עליה באתר די מצומצם, אבל גזרתה המצודדת בבגד ים לא משאירה לי יותר מדי מקום להתלבטויות ואני מחזיר לה הודעה ומזמין אותה להתקשר אלי.  כעבור עשרים דקות בערך היא על הקו. אנחנו מנהלים שיחה, מתחייבת, אבל די קצרה, וקובעים היפגש למחרת בבר בפלורנטין.

למרות שהיותי גבר, זכר בעולמנו, בדרך כלל מקלה עלי בכל נושא ההתארגנות לדייטים, אני מחליט למחרת לצאת מוקדם מהעבודה על מנת לנוח ולהגיע רענן לפגישה. כהרגלי הפולני, אני מגיע למקום משהו כמו עשר דקות לפני הזמן המיועד, מתיישב על ספסל סמוך ומחכה. תודה אלוהים על הדור השלישי אני אומר לעצמי בעשרים דקות הבאות, בזמן שאני קורא גלובס בטלפון, מחכה לעלמה שתופיע.  

באיחור קל של כרבע שעה מופיע הגברת. האמת, שבאופן ממש לא טריוויאלי, המציאות והתמונה תואמות ואני מתרשם לטובה מלילך. אנו מתנשקים קלות על הלחי, ומתיישבים על הבר. מסביב ערב רגוע. זהו לא פיק אפ בר סואן, אלא בר יין שקט. אני מכיר את המקום, והברמן שמזהה אותי אפילו שואל לשלומי. סבבה, אני עונה ומבקש להציץ בפריט. אנחנו מנהלים שיחת גישוש זהירה בהתחלה, ושואלים בעיקר שאלות שנוגעות לעבודה, לתחביבים ולטיולים בחו"ל.

איפה שהוא באמצע כוס היין השניה, לילך מחליטה להרים הילוך ושואלת אותי לגבי החברה האחרונה, כמה זמן היינו ביחד והאם זה הגיע כבר לדיבורים על חתונה.  מאחר וזו לא הפעם הראשונה בה אני פורס את הסיפור בפני מישהי דיי זרה, בבר אפלולי, בשעת לילה מאוחרת, גם הפעם, אני מספר את הגרסה המשופרת, מצד אחד, והמצונזרת, מצד שני, של עברי בעניינים רומנטיים. לילך, מחייכת, צוחקת קלות ומקפידה לשאול את השאלות, שתשובות לא נכונות עליהן, עשויות להצביע על שריטות באישיות שלי. אחרי שאני שוטח את סיפורי, ועונה לכל ה"בלטמים" שמציבה לילך,  מגיעה הזמן שלה לגלות את הקלפים. 

נראה לי, היא אומרת, שהסיפור שלי קצת יותר מורכב משלך. "אני יודעת שאני ממש לא נראית כזאת, אבל שלא תטעה, זה ממש לא בא לי בקלות". אני נדרך קלות על הכיסא הגבוהה של הבר. בכל זאת, הגברת נתנה פה איזה ספתח מאתגר. "לפני כשש שנים התחתנתי. חתונה מהסרטים. אלון היה החבר הראשון שלי. יצאנו מהצבא עד החתונה בגיל עשרים ושש. זאת היתה אהבת אמת, אהבה גדולה. לא חשבתי אז שאי פעם אמצע את עצמי בכל הסרט הזה של דייטים". "אז איפה אלון", שאלתי לתומי. "הוא מת. חצי שנה אחרי החתונה גילו לו סרטן בבלוטות הלימפה. הוא נלחם שנתיים במחלה, אבל היא ניצחה בסוף". לילך הדהימה אותי בבהירות שבה היא התבטאה לגבי תקופת נישואיה וההתמודדות עם מחלת בעלה. בזמן שדיברה היא לא בכתה, לא לקחה אוויר, אלא פשוט דקלמה את הדברים כהווייתם.

אני לא יודע אם זאת הייתה עייפות, השפעת האלכוהול או ההלם שאחז בי כתוצאה מסיפורה, אבל כמעט ונפלתי אחורה מהכסא. לילך צחקה ותפסה אותי ביד. אכפת לך אם נצא החוצה לסיגריה שאלתי. לא אין בעיה, אתה לא הראשון שרוצה לעשן אחרי שהוא שומע מה יש לי להגיד. בסוף הדייט שארך כשעתיים התנשקנו קלות. לא ידעתי כיצד לנהוג והעדפתי לקחת את הדברים לאט.

יום למחרת התקשרתי אליה וקבענו להיפגש שוב ביום שלאחר מכן. מיד לאחר שגיא צלצל להזמין אותי לטניס שלחתי לה הודעה. "מה נשמע"? שאלתי. עד סוף הישיבה בהיתי במכשיר הסלולרי, מצפה לתגובתה שבוששה מלהגיע. בכל זאת יצאתי מוקדם מהעבודה. הרי כבר קבענו. בשש בערב התקשרתי אליה, אבל שוב, למענה לא זכיתי. עכשיו כבר התחלתי לחשוד. מה, יש מצב שהיא מסנננת אותי.  

חיכיתי עוד חצי שעה והתקשרתי לגיא. עם כל הכבוד לעולם המתים, בעולם החיים צריך להמשיך קדימה. "מה קורה גבר, יש סיכוי להשיג מגרש בשעה כזאת", שאלתי.