פוסטים אחרונים
- מדינה בחיסון 19/8/13
- לגדול 11/8/13
- מילים מילים...יותר טובות מכל דבר אחר 4/8/13
- ילדי הכאב - בעקות סופר נני, .12.8.2012 13/8/12
- פיצה. השילוש הקדוש. טעימטורף!!!!!!!!!!!! 4/7/12
- ציצים? חסל...הגיע זמן התמ"ל! 25/6/12
ארכיון
החיים שלי
החיים שלי אינם כתמול שלשום. הם מסע שהגיע לשיאו. שיאו של כאב המתחיל אט אט לצאת מתוכי. רגשות קשים של זעם פנימי, רגשות קשים של עוצמות לא ממומשות, כעס על אהבה שלא ניתנה לי בילדות, כעס על אהבה שאינה קיימת בחיי תקופה לא מבוטלת. החיים שלי אינם כתמול שלשום, משהו קורה. אני מרגישה. החיים נראים לי מוזרים מידיי, קלים מידיי, קשים מידיי, טיפשיים ורציניים באותה נשימה. החיים שלי אינם כתמול שלשום. הם עבר של יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום. הם מקבץ של עליות קיצוניות ומורדות נטולות עצירה. הם נפילה וקימה, נפילה וקימה, נפילה וקימה. החיים שלי אינם כתמול שלשלום. הם כבר אינם מעורפלים. הם החיים שלי. שחורים כשהם שחורים ולבנים כשאני מחליטה שהם לבנים. הכי חשוב לי שהחיים שלי הם שלי. ושלי בלבד. לא של אף אחד אחר. |
פרופיל
מילים מדברות
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אומנם לא למדתי רפואה אבל במחלה הזאת אני מבין
אין תרופה למחלה זו.
תלכי לרופא.....
(-:
מה שבטח , חולה עליך.
מה שבטוח הוא שאני חולה עליך.
ותתחיל לראות בין השורות...
לא יודע, אולי גם אני לא ראתי בין השורות.
החיים הם חיים וצריך למצוא את היכולת לנווט אותם שיהיו כמה שיותר לבנים.
וכמו בניווטים גם שטועים אסור להרים ידיים ולנסות להגיע שוב לנקודה שאת אמורה להגיע אליה.
כמובן שחשוב לדעת מה אותם נקודות ומה עושה את החיים שלך ללבנים.
מה שבטוח שאת כותבת ומתנסחת - "לבן" , ואני אצטט את אמדורסקי " ביג טיים"!
תודה קשת תודה.
את מרגשת.
שרונה,
נהנתי לקרוא!
אהבתי את התהליך הרגשי שכתוב בשורות.
יש לך את עצמך כעת וזה המון!!!!
ממממ..... אני גבר...... אמנם רגיש ומחובר לעצמו, אבל בין השורות?... איפה זה?..... תעזרי לי..... אני רואה ת'משקפי שמש ות'מפתחות וזה פה לידך נראה לי ילד שעשינו ב- 2003 בטורקיה, לא? אבל איפה בין השורות?..... זה כמו להגיד לנרקומן להסתכל בין השורות.... לא רואה כלום, אחותי, רק שורות.
אוהבת גם אותך, פיבי היפה.
מאחלת לשתינו רק לבן בחייים, עם נקודות אפרפרות קטנות לאיזון.
ואו. תענוג לקרוא את התגובה המרגשת שלך, קיוטי.
מודה לך בכל ליבי איש יקר.
ושוב. ואו.
יפה אמרת: הם לבנים כשאת מחליטה שהם לבנים!
אבל מצד שני, אנחנו צריכים את השחור, כדי שנוכל לדעת מהו הלבן.
מסקנה? אפשר לאהוב את השחור לפעמים. רק לא לשקוע בו יותר מדי.
אוהבת אותך.
הכתיבה שלך וההסתכלות העצמית פנימה באומץ
עושה את הבלוג שלך מיוחד ויצירתי,
בנוסף לדרך שאת מתנסחת...
כול פעם תענוג חדש.
תודה..
נהנתי ולכן אחזור.
תודה נשמה שלי.
יקירי אתה מסיק מסקנות נמהרות.
קרא בין השורות מה שכתבתי.
תודה על תגובתך,
שרונה.
שמחה שהכאב יוצא מתוכך.
ותמשיכי להחליט שהם לבנים. והלוואי ותמיד הם יהיו כאלה.