החיים שלי אינם כתמול שלשום. הם מסע שהגיע לשיאו. שיאו של כאב המתחיל אט אט לצאת מתוכי. רגשות קשים של זעם פנימי, רגשות קשים של עוצמות לא ממומשות, כעס על אהבה שלא ניתנה לי בילדות, כעס על אהבה שאינה קיימת בחיי תקופה לא מבוטלת.

החיים שלי אינם כתמול שלשום, משהו קורה. אני מרגישה. החיים נראים לי מוזרים מידיי, קלים מידיי, קשים מידיי, טיפשיים ורציניים באותה נשימה.

החיים שלי אינם כתמול שלשום.

הם עבר של יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום. הם מקבץ של עליות קיצוניות ומורדות נטולות עצירה. הם נפילה וקימה, נפילה וקימה, נפילה וקימה.

החיים שלי אינם כתמול שלשלום. הם כבר אינם מעורפלים. הם החיים שלי. שחורים כשהם שחורים ולבנים כשאני מחליטה שהם לבנים.

הכי חשוב לי שהחיים שלי הם שלי.

ושלי בלבד.

לא של אף אחד אחר.