קשה לי להאמין שסבא שלי בן 8 מבחינה מנטלית..

 אני בוהה בו משחק שש בש... עם עצמו. 

 המצב יכול עוד להחמיר?! 

 יש כ"כ הרבה פעמים שאני שונאת את עצמי על זה שאני לא אוהבת אותו דיך, לא אוהבת אותו כפי שהוא   ראוי שיאהבו אותו תוך כדי הבנה והכרה במגבלות ובגיל שלו..

 הנקישות על השולחן נון- סטופ 

משחק השש- בש העצמי 

השינה האינסופית

(זה מזכיר לי מקרה אחד שהיינו בדרך מחדר האוכל במלון חזרה לחדרים, ועלינו חלקנו למעלית אחת, והוא אמר שהוא יעלה על אחת אחרת, אנחנו חזרנו לחדר תוך דקה, וחיכינו שהוא כבר יחזור, אבל ההמתנה נהייתה ארוכה ומדאיגה.10 דק' עברו, 20 דק', חצי שעה..משהו לא בסדר פה.התחלנו לדאוג, אולי הוא טעה בדרך, אולי קרה משהו במעלית, או שמא חש ברע?..אבל לא, סבא ישעיהו באופן מוזר, טיפשי, ולא מובן נרדם על כסא לצד שולחן קטן וישן אל מול נוף המלון בקומה אחרת בעליל!) 

חוסר המודעות העצמית הנוראית

 עשיית הצרכים שלא בשירותים 

 הדיבור בקול רם באוטובוס

 החירשות

 (זה מזכיר לי מקרה מהעבר, כשהייתי הרבה יותר קטנה, ואמרתי לו שאני רוצה סוכריה, והוא ענה לי:"לכי  לשירותים") 

 העקשנות המחרידה שלו

 הלעשות דווקא המעצבנת שלו 

 כל זה מתגמד כשהוא אומר לי בלשון נקבה "אני אוהבת אותך", ורואה כמה שהוא הזדקן ובאותו רגע אוהבת ומעריצה כל קמט וקמט שלו..