אז ניסיתי להתרחק קצת, להתעלם מהבעיות שלהם, אבל אני לא יכולה, כבר מאחור מדי אני חלק מזה, חלק מכדור שלג ענק שלא מפסיק להסתובב. אולי באמת כדאי שהם יתגרשו, אבל אז אני אסבול, ואם אני אבקש מהם להישאר ביחד אז אני אגואיסטית. אבל בינתיים הכל איומים, זריקות באוויר. שום דבר לא רציני.
אבל נוסעים באוטו, אני ואבא, והוא מספר הכל, כל הצרות, כל מה שהתחיל מהתחלה, איך שהם רק התחתנו ואחי נולד הם היו רבים בלי סוף. בעיות כלכליות שהיו, בעיות עם האוטו, עם סבתא. בלב אני אומרת, תפסיק, זה לא באמת עיניני, אבל אני יודעת, זה חשוב לו, הוא צריך לספר למישהו, אין לו חברים, לא כאלו שהוא יכול לדבר איתם. והרי, כביסה מלוכלכת לא מוצאים החוצה. אז אני שומעת, מגיבה מדי פעם לטובת אמא, כי צריך לרכך, למרות שאני יודעת שהוא צודק, לפי נקודת המבט שהוא מספר לפחות. ואז ממשיכים, חוזרים הביתה, הוא יורד למרתף, מסדר קצת את העניינים שלו, ואמא נופלת עלי. איפה הייתם? למה כל כך הרבה זמן? מה הוא אמר לך בדרך? הוא דיבר עלי? את! את בדיוק כמו אבא שלך... ואז זה עובר לה.. אחרי כמה מילים וזריקות.. ואז היא אומרת לי כל מה שהוא עשה לה. ואני מסבירה לה למה הוא עשה הכל, הרי כבר שמעתי ממנו את ההסבר. ואז הוא עולה, והם מתחילים להתווכח, ואני שם באמצע, תקועה, כמו ילדה, רוצה לבכות, אבל לא רוצה שידאגו לי עכשיו, יש להם מספיק. כשהם נרגעים מעט אני עולה לחדר, יושבת בחושך ובוכה, אני לא רוצה שהם יפרדו, אני אוהבת את שניהם, מאוד. אבל אני לא עומדת במריבות האלו.
עכשיו ערב חג, עונת החגים, ואנחנו לבד בבית, אחי בטח יברח לחברה שלו, אין סיכוי שהוא ישאר פה, ואני ישאר לבד איתם, אני ושניהם, מתכון לאסון. דודה שלי הזמינה אותנו, אבל בגלל שאבא שלי לא מדבר עם אח של אמא, אז אמא החליטה עכשיו שהיא עושה דווקא והיא מנסה להרוס את היחסים עם אחותו של אבא. אז דודה שלי חזרה בה בהזמנה... לפעמים בא לי שיהיו לי בעיות אחרות, בעיות נורמאליות, שיהיה לי חסר אוכל, שיהיה חסר כסף, שיהיה חסר בגדים. אבל שתהיה אהבה בבית, אני חושבת שזה הכי חשוב. אותי אוהבים, אבל ההרגשה בבית כל כך מגעילה שלא נעים לגור כאן. |