רקדנו את עצמנו לדעת בחתונה הזאת. כולנו, כל החברים האוהבים שרצו לנפץ את החומה הבלתי נראית שעטפה את אבי הכלה, כדי שגם הוא יוכל סופסוף להרגיש את השמחה. לחוש בלב הפצוע שלו, לשם שינוי, קצת אושר. זה לא שהוא הראה את העצב הבלתי נמנע שלו, מהיעדרות כל משפחתו המתה. הוא לא. הוא בודאי לא רצה לשבש חלילה את שמחת בתו, הכלה, שמתחתנת בשעה טובה עם בחיר ליבה. אבל איך, איך הוא יכול לשמח באמת כאשר נוכחים נפקדים שם רוחותיהם של אחיו ואחיותיו והוריו המתים. ורק הוא נותר, הוא ואחותו, מכולם. ואנחנו שם, שותים ורוקדים ומשתגעים, עושים סלטות על רחבת הריקודים, עם הכובע והחליפות השחורות, ורוקדים ורוקדים, בלי אויר, בלי טיפת חמצן בריאות, הבגדים ספוגי זיעה, רוקדים בלי הפסקה, רוקדים ובוכים עם דמעות שזולגות פנימה. והנה נכנסת האחות מעזרת הנשים, רוצה לאחל לו ברגעים השמחים העצובים האלו מזל טוב, והוא ניגש אליה, והם מחליפים ביניהם כמה משפטים, ואחר כך הוא זז הצידה, מליט את הפנים עם הידיים וגם עיני האחות מצועפות. אף אחד לא שם לב, כולם רוקדים ורוקדים. מזל טוב!
|