פגשתי את א' בינואר 2006.

 בדייט הראשון הכל היה נפלא, הכל זרם, השיחה קלחה, היתה כימיה, היה ניצוץ הבחור היה אינטיליגנט, יופי טופי.

התחלנו לצאת.

אחרי שלושה ארבעה שבועות התחילו החריקות.

הוא ניסה לחנך אותי. ואני אותו. כ

ך זה נמשך תקופה מסויימת, הקשר מצד אחד הולך ונבנה, מעמיק, תקשורת נהדרת, ומצד שני כל מיני ניסיונות חינוכיים.

האם הוא ניסה להפוך אותי למישהי שאני לא??

ואני? אני זאת אני, חזקה, דעתנית, עקשנית, שתלטנית. חריפה.

היה לו קשה איתי. קשה מאוד.

בילדותו ראה אמא עקרת בית. אבא שולט.

ופתאום אני, עם תקשורת מדהימה, פרטנרית מצויינת,

אבל לא מתיישבת עם מה שחינכו אותו, שכשהוא מגיע הביתה,

האוכל צריך להיות על השולחן,

והאישה צריכה לבוא ולהוריד לו את הנעליים.  

לאט לאט, האקטים החינוכיים שלו הפכו להיות יותר ויותר אלימים.

פתאום הוא התחיל לנסות להעליב אותי- להגיד שאני שמנה (אני רזה רזה...)

להגיד שאני גברית מידי.

הוא לא היה שוכב איתי.

לעולם לא יוזם סקס.

שאלתי אותו מה קורה

והוא אמר לי שהוא מרגיש איתי כאילו הוא עם חבר נורא טוב, ושאני משדרת גבריות ולכן הוא פחות חושב על סקס איתי.

חשבתי מה לעשות עם זה, ואמרתי לעצמי OK, תנסי לשפר את תחושת הגבריות שלו, שירגיש גבר גבר לידך.

תשאלתי את ידידי הגברים מה גורם להם להרגיש "גבר גבר"

ואפילו ניסיתי ליישם.

זה עזר לשבוע אולי לשבועיים.

אבל מסתבר, שהיו שם שדים, שדים אחרים, הרבה יותר נוראיים.

שפשוט לא ראיתי, לא הבנתי.  

יום אחד הוא חזר מכמה ימים בחול, וסיפרתי לו שיום קודם יצאתי עם חברה ועישנתי סיגריה אחרי המון זמן שלא עישנתי,

התגובה שלו היתה משהו כמו "אני צריך להעניש אותך על זה" אני חשבתי שזאת תשובה קינקית ומשעשעת.

חזרנו הביתה, נכנסנו למיטה, פאתום הוא תפס אותי הפך אותי על הבטן וחדר אלי בכוח מאחורה,

למרות שצעקתי ביקשתי התחננתי שיעזוב אותי, אחרי איזה דקה הוא עזב אותי,

הייתי המומה, לא הבנתי מאיפה זה הגיע, הרגשתי שנאנסתי.

במשך כל אותו היום לא דיברתי איתו, למרות שהוא כל הזמן התקשר, למחרת אמרתי לו שמה שהוא עשה הרגיש לי מאוד לא טוב, אחד הדברים שהוא אמר לי במהלך השיחה הזאת היה, "שהוא רצה להכאיב לי כדי שאני אקשר בין כאב לסיגריות". 

אחרי שזרקתי אותו מחיי הוא ניסה כמה פעמים ליצור איתי קשר בצורה ישירה ועקיפה, אני לא עניתי לא התייחסתי לפרובוקציות שלו ושמתי אותו מאחורה.

 משדרת עסקים כרגיל.

אני חושבת שרק אחרי שלושה שבועות חילחל אלי כל הסיפור והמשמעויות שלו, במשך כמה שבועות הייתי מעורערת לחלוטין,

כל הזמן בכיתי, בכיתי על עצמי,

על איך הרשיתי לאידיוט הזה להתנהג אלי כמו שהוא התנהג.

איך הרשיתי לו לערער לי את הביטחון העצמי שלי,

איך לא הבנתי את תמרורי האזהרה.

היה בי המון כעס על עצמי, ועליו בעיקר ריחמתי.

לקח לי המון זמן לחזור ולבנות את עצמי,

להרגיש שוב בטוחה בנשיות שלי,

להפסיק לכעוס על עצמי.

לדעת לסלוח לעצמי.

כל כך הרבה חודשים מבוזבזים בגלל שלא ידעתי לסלוח לעצמי על טפשות של מישהו אחר.