העניין הוא שליד מיכל אי אפשר לחפף. ולא שהיא לא חפיפניקית בעצמה, אבל כשהיא מכניסה לעצמה לראש שהיא במשימה מטעם - היא תזיז את כל העולם אם צריך.

סופסוף הגיעה בדואר רשימת הספרים והציוד לכתה ד' בשביל כרמל, ובעסק גדול נסענו אחר הצהריים לקניון לקנות לה את הדברים. אני שונא קניונים, אבל לא מפסיק להתפעל כשאני רואה באיזה טבעיות מיכלי מנווטת בשלולית ההומה הזאת, ובעקבותיה כרמל, שבטוח ירשה את הגנים האלה ממנה. קניונים לפני תחילת השנה זה פטנט שצריך להוציא נגדו חוק. הדבר היחיד שהיה נסבל שם היה המיזוג, ירושלים לוהטת בסוף אוגוסט, נדמה לי שכל העיר מצאה שם מפלט. החזקתי לאִילִי את היד שלא תלך לי לאיבוד, והרגשתי אותה לחה ומזיעה בכף היד שלי. מיכל הייתה במצב-רוח יעיל שכזה עוד מהקפה המוקדם של הבוקר, כשהיא הסבירה לי במלים שלה את השליחות שאבא הטיל עלי, למצוא את האישה האבודה והמאוד מדומיינת שלו. ואני -  אני לא סובל להסתובב עם מיכל כשהיא במצב-רוח הזה. בעוד שבוע מתחילים הלימודים, ופתאום בהינף רשימת ספרים-מחברות-וקלמר היא לקחה על עצמה גם לאוורר את החיים העלומים של אבא שלי ולעשות בהם סדר, החיים הסודיים שלו שעד אתמול בערב לא ידעתי על קיומם.

כרמל רצתה תיק חדש. לילקוט-ברבי הוורוד מכיתה א' יש גלגלים וידית גרירה כמו סל קניות של זקנים, היא לא רוצה אותו יותר, היא רוצה תיק רגיל. ומיכל הבטיחה לה שהיא תקבל חדש. אין לי שום בעיה עם ההחלטות של מיכל, וממש לא אכפת היה לי לקנות לכרמל תרמיל חדש, רק לא הבנתי בשביל מה היא צריכה לגרור אותי לכל הסיבובים האלה. אני משתגע מסגנון הקנייה שלה, היא וכרמל עושות את זה יופי בלעדי, אז לקחתי את אִילִי ונכנסתי לחנות סמוכה לעשות את עצמי מודד נעליים כי חשבתי שהן יסיימו את מסע הקניות הזה הרבה יותר מהר בלעדי.

ישבתי על ספסל נמוך ומדדתי נעליים חומות, והסתכלתי על אִילִי בזמן שהמוכרת, בחורה צעירה בגופייה רופפת סידרה קופסאות נעליים על המדפים לידי. אִילִי אכלה את הבמבה בשקט, בסבלנות, אחד-אחד, העיניים הגדולות שלה בלעו את אורות הקניון, ואת המוסיקה הרועשת, ואת הבחורונת הזאת שעלתה וירדה מהסולם, משחקת לגו עם הקופסאות במדפים. בקלות יכולתי לדמיין מה נמצא מתחת לגופייה הדקיקה החופשית שלה. לו הייתי נשען טיפה לאחור הייתי גם מצליח לגנוב מבט, אבל פתאום מצאתי את עצמי חושב על אבא, ומנסה לעשות לעצמי סדר במהפכה החדשה שהוא הפיל עלי. בת כמה הבחורונת הזאת, עשרים ושתיים? עשרים וחמש? אִילִי הושיטה לה במבה אחד וההיא חייכה אליה ולקחה.

כל סיבוב הקניון הזה היה צבוע בגוון מתכתי של הוויכוח שהתחיל עם הקפה הראשון של הבוקר ונפסק כשקמתי ואמרתי שאין לה מושג על מה היא מדברת. "ברור שאני לא יודע כל מה שהתרחש בין ההורים שלי כשהייתי קטן, אבל תהיי בטוחה - לוּ אבא שלי היה מנהל רומן מחוץ לנישואין הייתי יודע!" הצהרתי ויצאתי מהבית. וכל היום הזה, בכל פעם שהתקשרתי אליה מהעבודה, שמעתי את המתח בקול שלה ואת הציפייה.

ולא אמרתי כלום.

אִילִי גמרה את הבמבה, האצבעות שלה נצצו מהשמן והיו לה פירורים על הסנטר. עזבתי את קופסאות הנעליים המפוזרות ואת המוכרת עם הגופייה, והלכנו לחפש את מיכל וכרמל. בדרך הביתה אִילִי נרדמה במכונית ואני הכנסתי אותה על הידיים והורדתי לה סנדלים בדרך לפיפי-ולישון.

"מה הסיפור, גבי," מיכל התחילה ברגע שיצאתי מהחדר של הבנות. "למה אתה לא מוכן אפילו לחשוב שזה יכול להיות?"

הכנתי לכרמל חביתה ושוקו, מיכלי התיישבה שעונה על הקיר והסתכלה עלי מערבב את הביצה בקערה ומוסיף קצת חלב כמו שכרמל אוהבת. "כי אני מכיר את הנפשות הפועלות." אמרתי לה. אבל היא כבר שמעה את הוויתור בקול שלי. היא הורידה את הסיכה מהקוקו וניערה את השיער, הכי בעולם רציתי להכניס את האף בתוך השחרור הזה ולהריח אותו.

"אבל, אתה הרי אמרת שאתה מכיר אותה, גבי. אז?"

"חושב, מיכלי. חושב! אמרתי שאני חושב שאני מכיר אותה, אל תהפכי לי את המלים. ואני בכלל לא בטוח. אם זאת באמת היא, הייתי ילד קטן, בן עשר, מקסימום אחת-עשרה."

זה היה בתקופה שהוא ניהל את חטיבת הביניים, כשבירושלים רק התחילה תכנית האינטגרציה בבית ספר. מדי כמה חודשים היה מתערבב ביומיום הביתי שלנו שם חדש של ילד או ילדה בעיתיים מבית הספר, וסיפור מסובך שאף פעם לא הבנתי, שהתבלבל והתחבט בין הכיסאות במטבח, ונתקע בין אבא לבין אימא למשך הרבה זמן. ואז הגיע הקיץ ההוא שבו אימא הצטמצמה והתקפלה כולה לתוך מלה מסתורית אחת: "הניתוח", ואותי שכחו בשמש המסנוורת, מתחת לאורנים במושב של הדודה-דידי. עד היום אני לא יודע איזה מין ניתוח-של-נשים היא עברה, לא היה לי נעים לשאול, ואף אחד לא ביקש להסביר לי. אבל השנה שהתחילה בסוף הקיץ ההוא הייתה אחרת.

כי אימא הייתה אחרת.

ושונה.

היא הייתה יושבת בפינת המטבח עם מגבת מקופלת על הברכיים, וכוס תה מתקררת מולה, ושותקת ימים רבים. בהתחלה אבא היה מזכיר לי להיות בשקט, לא להפריע לה, היא צריכה להבריא ולהתחזק ואני צריך לתת לה לנוח ולא לנדנד. אחר כך אני חושב שנמאס לו קצת, והוא התחיל להישאר בבית הספר עד השעות המאוחרות של הערב, ולפעמים חזר אחרי שאני כבר הלכתי לישון.

איכשהו, בלי שהבנתי מתי, השתרבב לתוך הימים ההם הסיפור של דפנה, שאבא אמר עליה שהיא ילדה עם ראש מבריק שהנסיבות לא הקלו עמה, ושצריך לעזור לה לעלות מחדש על דרך המלך. היה לדפנה אח תאום שלמד בכיתה מקבילה, ועוד אח גדול בצבא, והיא לא הסתדרה עם אף אחד מהם. לפעמים היא הייתה מגיעה אלינו עם ספר ומחברת ללמוד עם אבא היסטוריה או שיעור באזרחות. הייתי מתמקם מאחורי הארון שבין האמבטיה לחדר שלי ורואה את אימא בפינת המטבח, ומקשיב לקול הנמוך של אבא, עמום אבל רצוף, מעבר לדלת חדר העבודה המוגפת.

הטלפון של מיכלי התעורר לחיים עם המנגינה של "החבובות" שנשמעה לי עוד יותר קולנית מתמיד. רציתי לענות בשבילה אבל היא חטפה את הטלפון והשתיקה את הצלצול  בנקישה, והסתכלה עלי בגבות מכווצות. "אתה רוצה להגיד לי שהוא עבר על האיסור הכי חמור והתחיל עם תלמידה - "

"מה?"

"אבא שלך!"

"תגידי, השתגעת?" נבהלתי, "אבא שלי ודפי? מה עובר עליך. מה פתאום, אני מתכוון לאימא שלה, מיכלי. לאימא של דפי, איבון."

© כל הזכויות שמורות