מאז הפוסט האחרון, המצב לא השתפר יותר מידיי מהבחינה הפיזית

אבל, אני אופטימית כרגיל.

לפני שבועיים חברה טובה מאוד שלי, אלה (שכבר ציינתי שתמיד עוזרת עם החתולים וכל מה שצריך)

ראתה פוסטר באוניברסיטה (התמונה המצורפת) :

"פעילות גופנית לחולי פיברומיאלגיה"

מיד כשהיא סיפרה לי התקשרתי, ודיברתי עם ד"ר ורדה.

כבר בשיחה הראשונה התרגשתי כי היא הבינה לחלוטין מה אני עוברת והיתה מאוד חיובית ואנרגטית.

באתי לשיעור הראשון ביום רביעי שעבר.

למזלי זה גם היה השיעור הראשון של השנה ככה שהצטרפתי לקבוצה מההתחלה.

לא לגמרי מההתחלה כי רוב הקבוצה כבר שם מספר שנים.

לקח לי קצת זמן אבל בשיעור השלישי כבר נפתחתי, והתחלתי להשתתף גם בשיחות והצחוקים שיש בזמן ההתעמלות.

זה באמת סוג של קבוצת תמיכה.

כולן חוות שם כאבים וקשיים דומים, וכל אחת עובדת בקצב שלה.

אני ועוד בחורה אחת בשנות ה20 ושאר הנשים מבוגרות יותר, 40, 50, 60+

זה לא מפריע בכלל, זה כיף, הנשים מקסימות ומצחיקות ואני כל כך שמחה שההזדמנות להצטרף לקבוצה צצה לי בזמן.

אז חוץ מפעמיים בשבוע בקבוצה (מרגישה כמו חוג בתיכון)

אני גם התחלתי לשחות קצת.

אני לא שוחה הרבה, כי אני לא רוצה להתיש בטעות את הגוף.

מתחילה לאט. 

נחה הרבה בין כל בריכה, ושוחה לאט.

זה כיף כי כשאני שוחה, המפרקים פחות מוכבדים על ידי המשקל ואז אני מרגישה רק את השרירים פועלים.

בהחלט חידוש...

וגם הזדמנות לאגור קצת ויטמין די שלא קיבלתי כל הקיץ כי הייתי בבית.

אז עכשיו החיים בסימן התמודדות עם הפיברו'

גם בהתעמלות, גם בצחוק, וגם בשיחה.

תודה מהלב לכל התומכים בי: המשפחה שלי , בן הזוג, והחברות והחברים שאיתי ביום יום

בנוסף, החלטתי להעזר בעו"ד ולפנות לביטוח לאומי לבקש נכות.

אם למישהו/י יש טיפים או עצות בנושא, אני אשמח אם תפנו אליי , תודה