משיכת קולמוס
געגועים לפוסט ערס
כמה מהפוסטים שקראתם נצרבו בכם? נשמרו בזכרונכם משך שנה תמימה?
לי ערס אחד עשה את זה.
הכרתי אותו בערך באותה תקופה בשנה שעברה. לבלוג שלו הוא קרא "מחשבותיו הרדודות של גרוש". שנינות וכאב שדרו בכפיפה אחת במסווה של "כחול רך". מלנכוליה אינסופית טבולה ביופי של הומור.
היום ערסי (כך קראנו לו) כבר לא כותב. סיפר שמצא אהבה וכנראה שעשה חכם והעיף ת'מחשב מהבית.
והפוסט שנצרב בי הריהו לפניכם. בסוף הפוסט הבאתי גם את הלינק, ממליצה בחום לקרוא גם את התגובות שלו לקוראים, תגובות, שבאמצעותן הוא המשיך ופיתח את שהגג בפוסט. --------------------------------------------------------------------------
When Mania Met Dipresia
הפעם זה לא זיון,
אילצתי את עצמי לעבוד עד 3 וחצי כדי לא לחזור לריק והשקט של הבית.בעבודה כולם דיברו על איפה הם יהיו וכמה הם יאכלו וזה לא הוסיף לי אופטימיות.אילצתי את עצמי לחייך ולברך בחזרה את המברכים הרבים וגם זה לא היה לי קל.בדרך הביתה חשבתי על זה שאף אחד לא שלח אותי לסופר לקנות משהו שחסר ושאני לא עצרתי לקנות פרחים ומתנות.אף אחד לא ביקש ממני להכין פשטידה או סלט... כלום,אפילו לא צריך להביא כסאות מהשכנים..השנה יש מספיק.
תחושה של ריקנות, אף אחד לא צריך אותי.
בחגים הכול משתנה, אין לי עם מה למלא את השעות והימים האלו.אני לא שייך מבחינה חברתית לקטגוריית החוגגים.איבדתי את הלגיטימציה שלי ברגע שפירקתי את המשפחה.אין לי ספק שיש עוד לא מעט פצועים כמוני שדואגים לא להיות לבד ומתכנסים יחד או שנענים להזמנות של איזה דוד רחמן ונוסעים עד לערד הסעודית כדי לחגוג את החג אבל אני לא בנוי לזה.זה מביך בעיני בערך כמו לקבל ארגז מזון מאיזה עמותה.
בתור ילד יחיד,החגים לא היו עבורי צרמוניה גדולה אף פעם ,זה תמיד הסתכם בכמה מאכלים רומנים משובחים קצת אלכוהול עם אמא ואבא שלי ואולי איזה חצי דוד שיכור... ושעה וחצי אחרי זה כבר היתי באיזה בר או מועדון חוגג את החופש עד אור הבוקר, אבל משהו קרה מאז...אולי העובדה שכבר היתי שם ,שכבר בניתי את הקן שלי והתחלתי לעבוד על השבט שלי וכבר טעמתי מהטעם של החגים כהפקה המונית המרכזת את כל דורות המשפחה מסביב לשולחן אחד. בעיני ימים אלו מגלמים את הקושי הגדול ביותר בלהיות לבד וזה מסתכם בדבר הכול כך פשוט הזה שלא צריכים אותי, שאני לא מחזיק על הכתפיים שלי כלום, שאין לי אחריות ואין לי משימה, אני חופשי כמו שתמיד רציתי - אבל אלו לא הימים שלי, אלו הם הימים של אלו שיודעים לשמור על המשפחות שלהם של אלו שעושים מאמצים להיות יחד , של אלו שנלחמים ולא מרמים ידיים מכל קושי בדרך, של אלו שאוהבים ומוכנים להקריב למען זה, אני לא שייך לשם אני באלו שלא עמדו במשימה הזאת.
חג שמח
http://cafe.themarker.com/view.php?t=648687 ----------------------------------------------------------------------- ערסי! מתגעגעת אליך, מאחלת לך אחללה שנה שבעולם מקווה שהשנה אתה תסב בכף לשולחן החג.
|
תגובות אחרונות
-
הנץ דואה
בתגובה על רִיק ואימה
-
גלי?פטר
בתגובה על - - - - -
-
פלג קטנה
בתגובה על צ'יקיטיטה - לאחותי הקטנה
-
טומי טומי
בתגובה על The lonely shepherd
-
שיחה עם עצמי
בתגובה על אם החתן
-
יוסיפור
בתגובה על קראו לזה חלה
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
(איך לא מצאת
זה נמצא על "הר לויתן" (שמו הוסב ל"הר הבנים")
שם העברתי את ילדותי ובחרותי
הקן של הצופים שם
ונטעתי שם אפילו עץ באחד הט"ו בשבטים)
צודקת בכל מילה.
(ובתערוכה של אביחי, למרבה הבושה, עוד לא הייתי. יותר מביך להודות, שנסעתי ולא מצאתי את בית יד לבנים...).
שילוב מנצח של עומק רגשי עם סקס שנשפך.
אכן צורבת.
תודה לך מיכל.
איזה יופי, מה הפלא שנחטף.
איזו אמת צורבת.
תודה שהבאת.
היי אל תרגישי לא נח
הסבלנות שלי היא בסה"כ תוצאה של הגיל.
שלך
האינדיאנית הזקנה.
את צודקת בכל מה שאמרת. ויחד עם זאת יש לי פחות סבלנות היום לרחמים עצמיים. אני מאמינה שהחיים הם מה שאנחנו עושים מהם.
אתחיל מהמשפט האחרון שלך
"מי שמפרק משפחה צריך גם לקחת אחריות של הבחירה שלו ולעשות את החיים טובים יותר ממה שהיו קודם
אחרת בשביל מה מתגרשים? לא?"
אני לא חושבת שיש קשר בין הבחירה והאחריות לבין תחושות של כאב במועדים כאלה או אחרים.
חגים מעצימים את הכאב שבמצב הזה.
גירושין, גם אם הבחירה היתה במודע וגם אם חיי הנישואין עלו על שרטון, הם סוג של אבדן
ובסקלת האבל היו מי שמצאו שגירושין נמצאים במקום גבוה מאוד.
זה לא שחור ולבן. לא כשיש ילדים משותפים.
לגבי ה"צריך" לעשות את החיים טובים יותר
לא הכל בידיים שלנו. החיים מלאי הפתעות, מהמורות, אכזבות.
אף אחד לא הכין אותנו
לא לנישואין, לא לגירושין
ולא לפרק ב' שזו כבר הטעיה בפני עצמה מעצם השם שנתנו לו.
פרק ב' הוא פרק א' לגמרי
עם ילדים שלך, שלי, שלנו, אקסים שלי, שלך, ועוד כיוצא באלה מאפייינים ל"פרק ב" בלבד.
אבל זה כבר נושא בפני עצמו.
לגבי "נערות המקהלה" הן עוד יגדלו..:)
מסכימה איתך שאדם צריך להרגיש שהוא שייך ויש את המשבר הזה כשנפלטים מהמסגרת המשפחתית. יכול להיות שחוסר הסבלנות שלי לזה נובע מכך שנתקלתי באחרונה כאן בכמה מתרגשים טריים שמתבכיינים על כמה קשה להם ומסביבם מתגודדים גדודי נשים עם טישיו לנגב להם את הדמעות הוירטואליות ולשלוח להם רמזים עבים כפיל לגבי המוכנות שלהן לפגוש ולנחם אותם.
מי שמפרק משפחה צריך גם לקחת אחריות על הבחירה שלו ולעשות את החיים טובים יותר ממה שהיו קודם. אחרת בשביל מה מתגרשים? לא?
אופס. צ"ל "אמא אוזה" ולא "אמא יקרה".
רק שתדעי לך שאני פשוט דומעת.
תכננתי לעשות כל כך הרבה דברים השבת ואני מוצאת עצמי שוב ושוב קוראת את הפוסט הזה שלו.
את ערסי אני זוכרת כל הזמן. לא מבטלת מרשימת החברים שלי למרות שהוא עזב מזמן.
מי שהכירה לי אותו זו את.
הילד הזה, כך קראתי לו, נגע בי בצורה מדהימה.
אני זוכרת איך חלקנו יחד את הפוסט הזה שלו.
זה התחיל בעצם מהתגובה שלו לפוסט שלי "אמא יקרה".
הוא כתב את הפוסט שלו אחרי שקרא אותו
והיו לי רגשות אשם נוראים.
הפוסט שלו גרם לי להוציא אצלו את כל הקישקע שלי על ההתייסרות של הורים חד הוריים בחגים.
זוכרת, מה הוא כתב לנו? דיברנו איתו אז יחד בשיחת ועידה בפוסט.
ועכשו, בעצם מהרגע שידעתי שאני עושה את החג אצלי,
אוטומטית נזכרתי באמא אוזה ובפוסט שלו יחד.
בשבילי תמיד הם יהיו כרוכים זה בזה.
ולגבי המחמאות שלך
את תמיד גורמת לי לדמוע (או להשפיך ניטים :) ),
את אלופה בעצמך בתגובות ובמחמאות.
שנה נהדרת לך יקירה אחת
גושקה, את מדהימה, את יודעת? אין לי מילה אחרת כרגע, כשהדמעות מאיימות לקלקל לי את כל האיפור.
דוד (ערסי בשביל החבר'ה) היה מעולה, ותמיד, גם בפוסטים הכחולים הוא תקע תובנות שהקעצ'קעס שתמיד זינבו אחריו, בכלל התחילו להבין אותן.
דוד הוא אחד הגברים הכי חכמים שפגשתי ברשת, בכתיבה שאף פעם לא שוכחת את הרגש הגדול. והוא מעולם לא עשה לעצמו הנחות. הפוסט שהבאת פה עשה לי בקריאה ראשונה את מה שהוא עשה לי שוב עכשיו - דמעה על כולנו. הכנות שלו שבתה את כולנו.
ואת, מפרגנת ברמות קשות. ואם אנחנו בקומפלימנטים, אז גושקה, את המגיבה שהיא החלום הרטוב של כל בלוגר.
מתה עלייך.
תודה לך, שמחה שאהבת
וכן, הוא היה "מלח הקפה".
את יודעת מה שאני אוהבת אצלך?
שאת מתייחסת ברצינות לגופו של פוסט
וזה שאת באמת קבלת את ההמלצה שלי והלכת לשם.
תודה.
לגבי הפוסט עצמו, של ערסי,
אני חושבת שאין אדם (וזה לא קשור לסטאטוס שלו), שלא נתפס לרגעים של רחמים עצמיים.
הפוסט הזה נצרב בי
בגלל הניואנסים הקטנים והכל כך משמעותיים שהוא שזר בו,
כמו גם את עצם ההנצחה של תחושת הריקנות,
של ה"אף אחד לא צריך אותי"
כמה אמירות יש בפוסט הזה.
אדם צריך שירגיש שהוא שייך.
וההגדרה הזאת של החג
"הפקה המונית המרכזת את כל דורות המשפחה סביב שולחן אחד"
והכסא תינוק
והלרוץ לסופר לקנות משהו ששכחו
והפרחים והמתנות
וההתחלתי לעבוד על השבט שלי.
וזה שהילדים חוגגים עם הצד השני עם כל המשתמע מכך
(נושא שחוויתי וכל כך קשה).
בעצם אני כבר ציטטתי את הפוסט, לא? :)
שבת נפלאה לך דקדוקית.
לא הכרתי. אבל אוהבת את הפרגון שלך (זו לא הפעם הראשונה).
דוקא לפוסט הזה פחות התחברתי, יש בו משהו קצת קורבני ומלא רחמים עצמיים.
קראתי קצת אצלו ואהבתי דברים אחרים.
שבת שלום פלג.
והצריבה הזאת - חלק מהחיובי מאוד בקפה הזה.
כן, הוא היה טוב.
אבל האמת לשאלת המקור שלך, כשהייתי בתערוכה של אביחי שלשום, הלכתי תמונהתמונה ולחברה שבאה איתי אמרתי: "הנה, זה היה פוסט קשה, זה היה פוסט לא קל, זה היה פוסט מגניב וכוליי.
כך שיש כאלה שניצרבים לא מעט.