0

געגועים לפוסט ערס

19 תגובות   יום שבת, 12/9/09, 09:05

כמה מהפוסטים שקראתם נצרבו בכם?

נשמרו בזכרונכם משך שנה תמימה?

 

לי ערס אחד עשה את זה.

 

הכרתי אותו בערך באותה תקופה בשנה שעברה.

לבלוג שלו הוא קרא "מחשבותיו הרדודות של גרוש".

שנינות וכאב שדרו בכפיפה אחת במסווה של "כחול רך".

מלנכוליה אינסופית טבולה ביופי של הומור.

 

היום ערסי (כך קראנו לו) כבר לא כותב.

סיפר שמצא אהבה

וכנראה שעשה חכם והעיף ת'מחשב מהבית.

 

והפוסט שנצרב בי

הריהו לפניכם.

בסוף הפוסט הבאתי גם את הלינק,

ממליצה בחום לקרוא גם את התגובות שלו לקוראים,

תגובות, שבאמצעותן הוא המשיך ופיתח את שהגג בפוסט.

--------------------------------------------------------------------------

 

When Mania Met Dipresia

הפעם זה לא זיון,
הפעם זה משהו אחר.החגים מתערבבים לי יופי בשנים האחרונות עם תחושות חדשות שלא היו מוכרות לי קודם.אני לבד....הילדים חוגגים עם החלק הגדול של המשפחה ...ואני נשארתי לחגוג לעצמי.

אילצתי את עצמי לעבוד עד 3 וחצי כדי לא לחזור לריק והשקט של הבית.בעבודה כולם דיברו על איפה הם יהיו וכמה הם יאכלו וזה לא הוסיף לי אופטימיות.אילצתי את עצמי לחייך ולברך בחזרה את המברכים הרבים וגם זה לא היה לי קל.בדרך הביתה חשבתי על זה שאף אחד לא שלח אותי לסופר לקנות משהו שחסר ושאני לא עצרתי לקנות פרחים ומתנות.אף אחד לא ביקש ממני להכין פשטידה או סלט... כלום,אפילו לא צריך להביא כסאות מהשכנים..השנה יש מספיק.

תחושה של ריקנות, אף אחד לא צריך אותי.
הילדים התקשרו להגיד חג שמח וזה בעצם הדבר הטוב היחיד שקרה לי היום ,עשרות סמסים מחברים,מיילים,טלפונים ולמרות כל זה שום דבר לא מילא לי את תחושה הבסיסית הזאת שצריכים אותי.זאת הבעיה בלהיות אני.אני חי כשצריכים אותי ונופל לתוך עצמי כשלא.התחושה היא סובייקטיבית ואני תמיד שופט את עצמי לחומרה במצבים האלו.אני צריך לחיות את זה כדי לצאת מזה.

בחגים הכול משתנה, אין לי עם מה למלא את השעות והימים האלו.אני לא שייך מבחינה חברתית לקטגוריית החוגגים.איבדתי את הלגיטימציה שלי ברגע שפירקתי את המשפחה.אין לי ספק שיש עוד לא מעט פצועים כמוני שדואגים לא להיות לבד ומתכנסים יחד או שנענים להזמנות של איזה דוד רחמן ונוסעים עד לערד הסעודית כדי לחגוג את החג אבל אני לא בנוי לזה.זה מביך בעיני בערך כמו לקבל ארגז מזון מאיזה עמותה.

בתור ילד יחיד,החגים לא היו עבורי צרמוניה גדולה אף פעם ,זה תמיד הסתכם בכמה מאכלים רומנים משובחים קצת אלכוהול עם אמא ואבא שלי ואולי איזה חצי דוד שיכור... ושעה וחצי אחרי זה כבר היתי באיזה בר או מועדון חוגג את החופש עד אור הבוקר, אבל משהו קרה מאז...אולי העובדה שכבר היתי שם ,שכבר בניתי את הקן שלי והתחלתי לעבוד על השבט שלי וכבר טעמתי מהטעם של החגים כהפקה המונית המרכזת את כל דורות המשפחה מסביב לשולחן אחד.


יש בזה המון קסם בביחד הזה, בסינרגיה המדהימה הזאת שהופכת קבוצה של 20 ומשהו אנשים למשפחה.להסתכל בערגה על השולחן ולראות אותו גדל כל שנה בכסא אחד או שתיים בהתאם לכמות התינוקות שנולדו.לראות את הבת שלי שרק לפני שנה ישבה על כסא תינוק יושבת על כסא רגיל "כי היא גדולה כבר" ולראות בפינה של השולחן את הכסא תינוק מאוכלס בבן משפחה חדש שנולד רק חצי שנה קודם.לשמוע את הסיפורים המצחיקים והחוזרים על עצמם של הדוד הזה והדודה הזאת ולתרום את הסיפורים המצחיקים שלך.
התמוגגתי מזה..מההשתייכות לזה... מזה שיש לי משפחה ושאני אחד הגברים בה, היתי גאה....זאת הייתה פסגה.

בעיני ימים אלו מגלמים את הקושי הגדול ביותר בלהיות לבד וזה מסתכם בדבר הכול כך פשוט הזה שלא צריכים אותי, שאני לא מחזיק על הכתפיים שלי כלום, שאין לי אחריות ואין לי משימה, אני חופשי כמו שתמיד רציתי - אבל אלו לא הימים שלי, אלו הם הימים של אלו שיודעים לשמור על המשפחות שלהם של אלו שעושים מאמצים להיות יחד , של אלו שנלחמים ולא מרמים ידיים מכל קושי בדרך, של אלו שאוהבים ומוכנים להקריב למען זה, אני לא שייך לשם אני באלו שלא עמדו במשימה הזאת.
אני נכשלתי.

 

חג שמח

 

 

http://cafe.themarker.com/view.php?t=648687

-----------------------------------------------------------------------

ערסי! מתגעגעת אליך, מאחלת לך אחללה שנה שבעולםנשיקה

מקווה שהשנה אתה תסב בכף לשולחן החג.

 

 

דרג את התוכן: