הלכנו ביחד.

כתפו נגעה בכתפי,

ידו הייתה בתוך ידי.

מבטינו היה אחד בתוך השני,

לפעמים.

התחלנו ללכת את הצעד הראשון

קצת קטנים, קצת אבודים,

בהתחלה היו הצעדים מתואמים

והם נעשו שונים לאורך הדרכים,

וזה בסדר.

כל אחד מתפתח אחרת ולוקח צעדים אחרים.

פעם אני עזבתי את ידו,

והוא חזר אחורה לחפש אותי וביקש שאחזור.

פעם אחרת הוא רצה לרגע לעצור

ואני חיכיתי.

בפעם הזו, הוא משך את ידו מתוך ידי

ואמר לי להמשיך לבד משם.

ואני הסתכלתי אליו בעיניים גדולות ותמהות,

מין תגובה ראשונית של ילדה אבודה בדרכים לא ידועות.

ואז עלתה בי התמונה,

שידי החזיקה בקצות אצבעותיו כבר זמן מה,

ושהדרך, גדולתה בהיותה לא ידועה.

מוקדש לזה שהאיר לי את הדרך.