פנינה תלתה את עיניה הכחולות בים שלפניה, וכחול התמזג בכחול. החול שעליו ישבה ברישול, ללא מגבת חוצצת, התאים את עצמו לקימורי גופה, וכיסה את רגליה ברסיסי זהב זעירים. השעות חלפו, השמש הפכה אדומה והחלה לצנוח בכבדות אל האופק. והוא לא בא.

קרעי עננים לבנים, קלים כנוצה, הפכו ורדרדים לאור השקיעה, ומפרש לבן באופק נצבע אדום בקרני השמש האחרונות. עוד מעט יחשיך כאן, על שפת הים, ליד העמוד, "במקום שלהם". הם קבעו בשקיעה, אך אצבעות כהות של לילה החלו ללכלך את השמים הצחים, והוא עדיין לא בא. זו הייתה אמורה להיות פגישה מכרעת לליבון הבעיות ביניהם, חוסר התקשורת, המריבות, הוויכוחים, כל מה שהעכיר את חייהם המשותפים בדירה שחלקו זה שנתיים. הם סיכמו לדבר על הכול, ולברר ,אם עדיין יש על מה לדבר. אם עדיין נותרה אהבה.

היא זכרה כל פרט. כיצד נפגשו בשייט על "ספינת החלומות" במימי הים התיכון. היא התבוננה אז בשקיעה המרהיבה הראשונה שלה בלב ים, כשהיא נשענת על הסיפון ושערה הארוך מתבדר ברוח, כשאינה טורחת כלל להשיבו למקומו. היא השליכה את סנדליה ועמדה יחפה על הסיפון, כתפיית חולצתה נשמטת וחושפת כתף חלקה, שזופה. הוא הצטרף אליה ללא אומר, מתבונן אף הוא בכדור האש האדום היורד לאטו לים. "מקסים, נכון?", אמר.היא הנהנה, מוקסמת. הם המשיכו להתבונן בשקיעה עד שהחשיך. וכך ערב ערב, ליד אותו מקום בסיפון. זה היה המקום "שלהם".

השייט הסתיים, אך אהבתם רק התחילה. כשהתעצמה, היה להם ברור שתימשך. הם עברו לגור ביחד, ולא שכחו מדי ערב לצאת למרפסת הקטנה בדירה השכורה ברחוב הצר הפונה לים, ולהתבונן בשקיעה הוורודה. כמוה, גם עתידם נראה ורוד. עד שהתחילו הוויכוחים המרים. תורן רצה להירשם לקורס חובלים, ולפתח קריירה על הים, ואילו פנינה חזרה והדגישה, שגבר בגיל 35 צריך לחשוב על עיסוק רציני ואחראי יותר מאשר חלום נעורים מטופש. "הפלגות זה לרווקים בני 20", טענה בחום, "איזה מין אבא יהיה לילדים שלנו, כשייראו אותו רק בחופשות בין הפלגה להפלגה?". תורן המשיך להתעקש. פנינה עמדה בסירובה.

הם קבעו שיחה אחרונה בהחלט, שלאחריה, אם לא יימצא פתרון, כל אחד יילך לדרכו. כמו בתוכניות הריאליטי בטלוויזיה, כל אחד ארז את חפציו והכין אותם ליד הדלת לעזיבה מיידית. הסיכום היה, שהמתעקש – עוזב, והאחר – נשאר בדירה. רוח ערב קרירה של ספטמבר צמררה את עורה של פנינה. היא המשיכה לשבת על החול שהלך והצטנן, כשהיא מחבקת את ברכיה בידיה, מבטה קבוע בעקשנות באופק. אבל הוא לא בא ל"מקום שלהם". ותשובתו זעקה אליה מבין הצדפים.

משהו קר דקר את ירכה מלמטה. היא זזה מעט, וידה המגששת נתקלה בצדף גדול במיוחד. בהיסח הדעת נטלה אותו בידה. עיניה המשתאות נתקלו בצדפה לבנה, סגורה , למעט סדק צר בין שוליה. פנינה קירבה את הצדפה לאוזנה ורחש חרישי של גלים נשמע. לפתע נפתחה הצדפה במפתיע, ועיניה הנדהמות התבוננו בפנינה בוהקת מולה!

איך זה ייתכן? צדפת פנינה על חוף הרצלייה? היא ודאי חולמת! פנינה שלפה את האבן הבוהקת מתוך הצדפה, שאליה הייתה מחוברת טבעת. פתק התגלגל ממנה היישר לאצבעותיה. בפליאה יישרה את הפתק המקומט. "התינשאי לי?", היה כתוב שם. מתחת לשאלה היה רק משפט אחד נוסף: "אפשר לחיות כמשפחה גם בתא על ספינה....." . היא נשאה את עיניה,  ומולה עמד תורן, ושאלה בעיניו. היא חייכה. אחר ענדה את טבעת הפנינה על אצבעה.