כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    האור שבפנים

    רוח טובה, חשיבה חיובית וגישה יצירתית. אלה מקורות האור שבפנים, שמראה לי את הדרך. בדרכי אני רואה אל מעבר לאופק ומגיע למחוזות עלומים ונחשקים. ומשם אביא את דברי לכל מי שירצה לגעת באור.

    ארכיון

    0

    מקהלת הילדים מעליי

    19 תגובות   יום שבת, 12/9/09, 19:36


    מסע בארץ הארזים, חלק ג'

    תקציר הפרקים הקודמים:

    פחות משנה לאחר פרוץ המלחמה, יחידת הרפואה הקידמית שעליה פיקדתי נשלחה הפעם לעיירה עליי היושבת על כביש בירות דמשק ומשקיפה על ביירות. נחתנו בשדה התעופה "דמור" דרומית לביירות, תחת אש מנשק קל. עברנו במרכז ביירות באחד הרמזורים, עמדו לידנו שתי נזירות עם טנדר טויוטה והאזינו  לזמרת המדהימה פיירוז. במרכז הצומת, רווית הדם, גלרי סמעאן, בין תקרית לפיגוע, עומד שוטר על ארגז הגבהה ומכוון את התנועה לראשו מגבעת ולידיו כפפות לבנות. נסענו מזרחה על כביש ביירות דמשק לעבר עיירת הנופש המרהיבה עליי. ועתה התמקמנו בוילה המדהימה ביופייה. ישבנו במוכנות לקראת הבאות.

    מקהלת הילדים מעליי 

    הלילות היו גדושים בפיצוצים ויריות. נמצאנו בתוך מלחמה אלא שלשם שינוי הייתה זו מלחמה אחרת. בין הפלגים בלבנון. כל האש חלפה מעלינו ובאופן מפתיע הפעם כלום לא נחת עלינו. 

    חלף כבר שבוע. הסתגלנו כאילו היה זה ביתנו וגרנו בו שנים. חילופי האש הליליים היו לשגרה. לעיתים היו ה"בומים" קרובים וחזקים. איזה סדר, איזה ארגון, התפעלתי. כל כך הרבה פלגים וכוחות וכל אחד יורה למקום הנכון ולא מתבלבלים.  

    בטרנזיסטור שמענו את החדשות על עוד מטען צד ועוד נפגעים. לשמחתנו, בגזרה שלנו, בשלב זה, כוחותינו לא היו מעורבים בתקריות ובקרבות. הייתה רק הקפצה אחת. מרחק של כשני ק"מ מאיתנו, לכיוון ביירות, תאונה של רכב צהלי לאחר עקיפה של מוביל טנקים. העיקול הגיע מהר מדי והנהג איבד את השליטה. הגיע הדיווח בקשר והוראה לצאת למקום. המחלקה של מאיר ורמי יצאה למקום. אני נשארתי עם המחלקה השנייה בוילה. שני חיילים נפגעו פגיעות שטחיות. 

    בוקר חדש הציף את הווילה. אור גדול פרץ לחדר. הפיצוצים בלילה מנעו ממני להירדם עד שלבסוף  נרדמתי וישנתי שינה עמוקה. שמעתי את שריקת המשרוקית של גבי. בשעה זו של היום, שריקה אחת רצופה זהו האות לארוחת הבוקר. בכל מקרה אחר, 3 שריקות במשרוקית היא אזעקה לצוות הכוננות להתייצב במבואה מוכן ליציאה ולאחרים להתארגן במהירות.  גבי היה גם שופט כדורגל ועל כן היה מצויד דרך קבע במשרוקית. שתי משרוקיות למען האמת. אחת מהן הוא השאיל לי שאוכל להזעיק את החברה בעצמי, מוכן להודעות חירום בקשר.  

    ירדתי מהפנטהאוז. "היי בוס" אמר אלכס שהשתלט על המטבח "המקושקשת עם תבליני הכפר מוכנה לפקודתך". הודיתי לו. צלם אנוש. לאכול בוילה בעיירת קייט ארוחת בוקר. עגבנייה, זיתים, אשל, טונה גבינה לבנה עם פפריקה ובצל שרקח אלכס ומקושקשת עם צמחי תבלין שאסף בעצמו בחצר. תענוג!  חודשים ספורים קודם לכן זכור לי המלון המדהים במהלך הסיור שלי ברחבי אירופה בין סוכנים וסיטונאי תיירות ולשכות התיירות הישראליות. המלון המפואר ביותר במסעי היה בפאריס, פרנס דה גאל(נסיך הגאלים). קרוב לשאנז אליזה. סביבי ישבו עשירים אמיתיים, בני אצולה ויורשי עצר סעודים. סעדנו את ליבנו בארוחת הבוקר, קוויאר, ביצי סליו, סלמון מעושן, עם כוסית שמפניה ועם כלי הכסף. אין ספק, העדפתי את הארוחה הלבבית והאוהבת של אלכס שלנו.   

    מיד לאחר ארוחת הבוקר הגיעה הפתעה מיוחדת במינה- המופע המדהים של מוטי והלהקה. באותו בוקר יצאנו אל החצר אל מול כיכר המזרקה של הבית, לשאוף אויר צח, ושפשפנו את עינינו כלא מאמינים.  הילדים הזאטוטים, בני משפחת המשרתים שנשארה לגור בבית המשרתים הצמוד לווילה וחבריהם זבי החוטם הצטרפו למוטי וסרו למרותו.

    חבורת ילדים צייתנית העמיסה את כל הזבל של הווילה על משאית הריו  על מנת להשליכו במזבלה קרובה. מוטי סימן במחיאת כף בודדה  וכולם טיפסו על המשאית כחבורת קופיפים ונערמו מאחור ואז מוטי, בטרם נכנס לקבינה, פרש את ידיו באוויר, כמנצח, סימן את הקצב, נתן את האות והם, הזאטוטים, התחילו בשירה אדירה ומדויקת של "השפן הקטן"."השפן הקטן שכח לסגור הדלת, הצטנן המסכן וקיבל נזלת, לה, לה, לה, אפצ'י..."

    נפלנו! מחזה כזה עוד לא נראה!!!

    מוטי התבונן בחבורה ראה שהביצוע משביע את רצונו ונכנס לקבינה כאילו השירה שבקעה מאחור הייתה חלק מעבודת השלכת זבל. הילדים לא הפסיקו את שירתם. בעוד מוטי מתניע את המשאית ומתכונן ליציאה, החברה הגיעו בזה אחר זה לחזות במופע המדהים. אפילו כמה משכנינו, שוטרים הצבאיים, שהיו בד"כ סולידיים מאד, הגיעו והתפרקו מצחוק. אני בעל האוזן הקצת מוסיקלית השתעשעתי גם מהאדפטציה של הזאטוטים לתרבותם המוסיקלית,  שינויים קטנים שאיני מסוגל כיום לשחזרם של רבעי טונים ואף שינוי מהותי של מז'ור למינור והמבטא המיוחד שהילדים כאחד יצרו כאילו מתוך שפתם ותרבותם המוסיקאלית שהשתלבו בשיר.    

    סיפורם של ילדי הזבל מעליי, הפך להיות חלק מההווי ואפילו מהשגרה היום יומית. הם הפכו לאטרקציה מקומית, כל מי שחלפו על פניו ושמע אותם, נפעם. מדי בוקר הזאטוטים היו כבר ממתינים למוטי בציפייה שירד מהוילה, אח"כ העמיסו את פחי הזבל בהתלהבות גדולה, דילגו על המשאית מכל כיווניה וחיכו מוכנים לאות של מוטי. מוטי בדק שכל הזבל הוערם ושהילדים כולם למעלה ואז נתן את האות. הם היו יוצאים בשירה אדירה. כעבור כמחצית השעה, כשהתקרבו חזרה לווילה, שמענו עוד מרחוק את שירתם ההולכת והקרבה של הילדים. בגרון ניחר, בצייתנות ובדיוק שרה מקהלת הילדים הלבנוניים את "השפן הקטן".

    הקהל היה נאסף לקראת כניסתם לחצר. מוטי היה מקיף את הכיכר לאט לאט כדי לסחוט את הרגע עד תום ועוצר את המשאית מול הווילה. הם היו ממשיכים בשירתם עד שמוטי היה יורד מהמשאית ומסמן להם את האות לרדת. הנאספים בכל פעם מחדש היו מזכים אותם במחיאות כפיים סוערות. הילדים היו מקפצים מהמשאית ונעלמים. איני בטוח מי נהנה יותר, הקהל או הילדים.  

    המלחמות מזמנות לנו באמת הזדמנויות נדירות. עוד לא קמה מקהלת ילדים כה מרשימה בימי מלחמה מאז שירתם המופלאה של ילדי משפחת פון טראמפ בצלילי המוסיקה. ועכשיו מקהלת ילדי משפחת המשרתים מעליי:  "השפן הקטן שכח לסגור הדלת הצטנן המסכן וקיבל נזלת. לה לה לה אפצ'י... " 


    המסע לארץ הארזים- חלק ב', החיים הטובים

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1216774

    המסע לארץ הארזים- חלק א'

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1209379

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      יוסי נבו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      תודה יוסי יקר,

      הכתיבה הזו שלך תרפא לך את הנפש בסופו של דבר, אותנו תעשיר ותפרה,שתהיה לך שנה טובה ומתוקה, הגשמה עצמית והצלחה בכל*

        13/9/09 22:09:
      סיפור מרתק. *
        13/9/09 18:48:
       

      כהרגלך ריתקת בכתיבתך

      הסרטון חמודדדדדדדדד.

      במלחמת לבנון האחרונה הבן שלי היה בפנים מתחילתה עד סופה.

      זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, על סף התמוטטות.

      שתהייה לכולנו שנה יפהפייה.

        13/9/09 14:09:
      *
        13/9/09 13:48:

      שתש"ע תהיה שנה שופעת כל טוב!

      קרן השפע

        13/9/09 12:09:

      גם בשדה קוצים יש פרחים רעננים ומחייכים.
        13/9/09 09:59:

      בציפיות להמשך,

      וסרט כמובן!!!!!!!!!!! 

        13/9/09 07:45:

      מחכה להמשך....

       

       טוב שלקחתי תרמיל למסע  איתך :)

       

      ואני את התרמיל הזה.... לא מכניסה לארון בחג

       

      יופי יוסי !

       

       

        13/9/09 07:25:


      ממשיך לרתק בכשרון את חזותה של המלחמה הזו. ארבע מלחמות חרוטות בנפשי

       

      ששת הימים בה התחפרנו בגינה בשוחה עמוקה, חסרי אונים

      יום כיפור ולבנון בהן השתתפתי

      מלחמת המפרץ, בה השתייכתי לצבא הכי מתוסכל בעולם,

      משהייתי מגוייס בצו שמונה מול מאות רוקדים על גגות באזור שכם ומעלי חולפים טילים לתל אביב

      אולי ירדו על ביתי ומשפחתי בשרון...,

      ומלחמת לבנון השניה בה הייתי חסר אונים.

       

      אני שונא מלחמות אני בז לפאנטים, וכשאין דרך אחרת יש להילחם. ולמלחמה יש מחיר איום ונורא.

      בוא ונקווה ידידי, שמנהיגינו ינהגו בהנהגת מדינה ביושר ובתבונה ובכח מקסימלי במלחמה.

      אסור שנפסיד את החרות שלנו את כחול הפסים. פיסת אדמה זו או אחרת לא תשנה, דגל לבן כן. 

       

      תמשיך לכתוב* 

        12/9/09 22:47:

      הזוי באמת,

      מצחיק מה יכול לשמח ילדים...

       

      קפיצה על משאית זבל,

      סיבוב לזבל,

      ולשיר השפן הקטן בצהלות שמחה:)

       

      חמוד מאוד

        12/9/09 22:37:


      הרגשתי בתוך קטע סוריאליסטי של סרט מלחמה, (וזה כנראה לא כל כך רחוק מהאמת...), הילדים האלה כיום מעל גיל 30, מעניין מה הם זוכרים ואם זה השפיע עליהם באופן כלשהו.

       

      ממתינה להמשך הסיפור המרתק שלך.

      *

        12/9/09 21:41:


      אבסורד   אפצי   ביירות   הזוי   חזיון   לבנון   מילואים ...

       

       

      תודה על הפוסט..

       

       

      שבוע טוב

       

       

      שנה טובה..!

       

      (:

        12/9/09 21:39:


      היו זמנים ...

       

       

        12/9/09 21:33:


      באמת סיפור סוריאליסטי....

      המציאות עולה על כל דמיון...

      וצריך אנשים שכמוך שיפיקו ממנה את המיטב בצורת סיפורים כה מרתקים המערבים וממזגים בתוכם גוונים וצבעים של פחד וצחוק,  של מוסיקה ופיצוצים, של חיים ומוות...של עיירות נופש קסומות בזמן מלחמה ושל זכרונות מפריז. אגב בעליי לא הייתי אבל בפרינס דה גלס דווקא כן :-) באמת מלון מדהים. שבוע טוב ותודה לך על סיפור מרתק.

      מתי הסרט מתי?

      והשפן הקטן מצחיק גם ילדים גדולים.

        12/9/09 21:00:



      כחול לבן

       

          

      לאבירי הקפה, ולנסיכות יערת- הדבש.

      בברכת חג שמח כאן על מגש.

      המתיקו

      בייןגבינות , וגם ייאש.

      כי מתוק הוא מתוק הוא 

      ואין כל חדש... 

        12/9/09 20:50:


      סיפור נהדר.

      שתהיה שנה טובה ומתוקה:)

        12/9/09 19:43:

       

      אתה עושה לי "פלאש-בקים" לתקופה ההיא בלבנון.

      ח"ח על  שיש לך האומץ להעלות את החוויות על הכתב.

      אישית - אני - גם אחרי שנים (התחלתי את ה"רומן" שלי עם לבנון עוד ב-78 ב"מבמצע ליטאני" כצנחן צעיר בגדוד 890)

      לא יכול...

       

      זכרונות ממרון-א-ראס, בינת ג'ביל,  ורובע "בעבדה" בבירות...

      טנקים שרופים

      חברים שמתים.

      אנרכיה. בצבא. בסביבה...

       

      הדחקתי...