בורא עולם אני חייב להודות שעשית את האור למעורר ואת החושך למרדים
בורא עולם אני חייב להודות שאתה נותן לעניים שמחת עניים
בורא עולם אני חייב להודות שאתה מלמד את הכבד שלי להבדיל בין טוב לרע
בורא עולם אני חייב להודות שאתה נותן גאווה לרווקים זקנים
בורא עולם אני חייב להודות שאתה מלמד את הנשים שלנו להתלבש בטעם
בורא עולם אני חייב להודות שאתה נותן לי כוח כשאני צודק ולוקח אותו כשאני טועה

("קרדיטים א'", שלום גד. מתוך "העבד").

בזמן האחרון השיר הזה מזדמזם לי לא מעט בתוך הראש.

אני בעיצומה של תקופה קצת חסרת פשר, אחרי עבודה אחת ולפני עבודה אחרת (שתגיע במהרה בימינו, אמן). חוסר ודאות תמיד היה מהתחושות הקשות לי ביותר. התחושה הזו, של "לא יודע מה יהיה", מצליחה להעיק עלי ולערער את שלוות נפשי לא פעם. לכן, כשבזמן האחרון קורה שאני שוגה יותר מדי במחשבות של "מה יהיה", קופצים לי לראש השיר הזה, ושיר ההמשך שלו "קרדיטים ב'". שירים שבדרכם שלהם בעצם אומרים: במקום לדאוג, ולקטר על מה שאין - תגיד תודה על הדברים שיש לך, הדברים הפשוטים שאתה לוקח כמובנים מעליהם, ובכלל לא חושב להודות עליהם ולשמוח על קיומם. ובאמת, כבר כמה זמן שאני מנסה לחיות בקונספט הזה של "שמח בחלקי". להבין שיש אנשים שהם הרבה יותר מאושרים ממני, למרות שיש להם פחות. "במקום להיות טרוד בכסף", אומר שלום גד בתוך הראש שלי, "תשמח שהחושך מרדים והאור מעורר".

קיוויתי מאוד ששלום ישיר את השיר הזה בהופעה בסינדרום, אליה הגעתי במיוחד. אבל למרות ש"קרדיטים" היה נוכח לא מעט בסיבוב ההופעות הקודם, בהופעה הפעם הוא לא היה. גם לא שיר ה-follow up שלו "מאי", המהווה את המשכו הטבעי, בו הוא נותן אמונו בזה שיגן עליו מ (רשימה חלקית): גנבי אור יום, סותמי בארות, מחלות ממיתות, כאבים של הגוף, גאוות מפסידים, גנבי אופניים, עיתונים זולים, חצאי מעשים ותקליטים רעים (האחרון היא השורה הפייבוריטית שלי בשיר).

אבל למרות ששלום לא שר את השירים האלה, השעה וחצי שהוא נתן הצליחה להסיח את דעתי לזמן מה מטרדות היום, ולפקס ולרכז אותי במוסיקת נשמה.

כן, מוסיקת נשמה. כבר הרבה זמן שאני מרגיש ששלום גד הוא סוג של זמר נשמה. לא במובן הקלאסי של הביטוי, אלא כזה שהמילים שהוא כותב יוצאות מהנשמה שלו ונכנסות לנשמה של אחרים. אני הרי לא היחיד שמחזיק ביחס כה אמוציונלי למוסיקה שלו. הנה, להופעה בירושלים לא רק אני הגעתי במיוחד מחוץ לעיר. היו שם כמעט עשרה אנשים שאני מכיר שעשו עבורה את העליה לרגל. לא כל אמן זוכה לכבוד הזה, שמישהו יכתת את רגליו לעיר אחרת בשביל לצפות בו מנגן במשך שעה קלה במועדון קטן.

וזה היה שווה את זה. הסינדרום התגלה כמקום נחמד וסימפטי. אמנם הוא מצריך ליטוש כדי להפוך לנעים באמת (הרצפה עקומה. באמת, לא כביטוי. הרצפה שם עקומה ולכן הכסא עליו ישבתי התנדנד), אבל הוא בהחלט מצליח לספק mode מתאים להופעה. נהדר גם לראות מקום שהופעה מתחילה בו בשעה 21:30, ולא ב-23:00, ואף כזה שלוקח מחיר נמוך על הכרטיס (30 ש"ח), ומעביר 100% מכסף הקופה לאמן.

בזמן שעבר מאז הסיבוב הקודם, שלום גד זנח את תספורתו הקצוצה, וצימח את שערו פרא. הגופיה איתה הוא עולה לבמה משלימה את הויז'ואל של הרוקר. אבל ברגע שנשמעים הצלילים הראשונים - כבר לא צריך את הויז'ואל. סאונד חזק מאוד ממלא את המקום הקטן. סאונד בסיסי, קשה, מחוספס ובשרני. התופים של אלי דראי נהלמים בחוזקה, ושתי הגיטרות (אלי שאולי וגיל פדידה) מורגשות היטב גם בלי לצאת לסולואים קורעים.

שלום שר מבחר שירים מאלבומיו (מלבד "העבד"), וגם כמה שירים חדשים, מאלבום שבדרך. על אלו לא אחווה עדיין דיעה, כי קשה לי להתרשם ממוסיקה חדשה משמיעה אחת בודדת. אבל אפשר לומר שהקו הקוצני משהו של האלבום הקודם, "אהבה", נזנח, ושהוא חזר לגישה קצת יותר עדינה ומלודית.

היה תענוג לשמוע שוב בלייב את השירים שאני כ"כ אוהב:
"כביסה" הנהדר, שהשורה שבו "צועק למישהי: לכי, אבל היא לא רוצה ללכת" תמיד מעלה לי אסוציאציות של להוציא מהראש מחשבות שנתקעו שם על מישהי.
"סוף המדבר", השיר היחיד שלו שבאמת קצת מוכר בחוץ.
"צ'יפס" הרוקיסטי והמלהיב, שכל מי ששומע אותה בפעם הראשונה חושב שהוא שר שם "אדי ודר", כשבעצם מדובר ב"אדי ברגר".
"גיהנום, גן-עדן והאישה של סמי", מהשירים הטובים ביותר שלו אי פעם.
"רוע לב" המופתי (לא פחות), עם השורה המונומנטלית: "רוע לב, יש לו אחות. שם שלה זה אהבה".
"אלכוהול וסיגריות" הכמו-דתי, בו הוא שר "יבנה המקדש" על מועדון הבארבי ועל מקימו שאול מזרחי.
"האביב של חיי" המרגש תמיד, במיוחד כשהאח שלו, אביב, יושב בקהל.
"ילד מוזר", עליו הוא מספר שנכתב כמתנת בר מצווה לאחיו.
"השבועה", הידוע גם כ"יש להשיג רק באוזן השלישית".

"דע מאיפה באת", שהעובדה ששמעתי אותו בירושלי שעשעה אותי במיוחד, הודות למשפט "דע מאיפה באת, ואל תחזור לשם".
ועוד שירים, שאני כבר לא זוכר, וגם לא רוצה יותר מדי לטרחן.

בין השירים הוא מדבר קצת עם הקהל, ומתלוצץ באותו הומור אנדרדוגי מוכר. אותו ההומור שצץ לא מעט בשירים שלו, למשל כשהוא שר "אני לא טוב במעשים, אבל מצוין בכל שאר הדברים" ("צ'יפס"), או כשהוא מודה לאלוהים על שמחת עניים ועל גאוות רווקים זקנים ב"קרדיטים א'".

תזה שחוקה אומרת שאמנים מצליחים לרגש רק כשלא טוב להם בחיים. כשנעשה להם טוב - למוסיקה שלהם נעשה רע. אני נוטה לחשוב שהתזה הזו נכונה, לפחות לרוב. באמת ממש קשה לי לדמיין איזה שירים יכתוב שלום גד אם יגור בפנטהאוז יוקרתי ויסע במרצדס. איך שינוי כזה בעולם שלו ישפיע על טקסטים כ"כ מיוחדים, שמצליחים להיות גם צינים וגם חמים בעת ובעונה אחת. איך הוא יכתוב מלמעלה, ולא מלמטה.

ועדיין, למרות שזו שאלה מדאיגה במשהו, אני מאחל לו שיגיע לשם. זה פשע שהבן-אדם המוכשר הזה מתפרנס מניקוי מדרגות כבר 20 שנה.

מגיע לו יותר.

ואתם יכולים לעזור להתחיל לתקן את העוול הזה. ביום רביעי, ה-5.9, הוא יופיע בבארבי ת"א.

תבואו.

מיכל שני צילמה בהופעה.

טקסטים קודמים שלי על שלום גד:

- גיבור מעמד הפועלים.

- ובערב שלישי נאמר פעמיים כי טוב.

- "הקריירה שלי מתחילה עכשיו" (ראיון).

בורא עולם אני חייב להודות
שאתה מביא את המים לאמבטיה שלי
בורא עולם אני חייב להודות
שאתה מביא את החשמל למזגן שלי
בורא עולם אני חייב להודות
שאתה מכוון את הרגליים שלי בטיולי השבת
בורא עולם אני חייב להודות
שקיבלתי את כל מה שרציתי, והרבה יותר
בורא עולם אני חייב להודות
שבפרעות הבאות יהיה לבני הדודים שלי לאן לברוח
שאתה נותן כבוד לילדים שלך כל פעם שאתה רוצה

("קרדיטים ב'", שלום גד. מתוך "העבד").