קן הירגזי
In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.
John Lilly
פוסטים פופולאריים
-
גונק והדוקטור המחורר
29/4/09 | 564 צפיות
-
אפיטף
15/2/09 | 1158 צפיות
-
גונק וסבתא שלה
19/6/08 | 523 צפיות
-
חימום
27/5/08 | 470 צפיות
-
הלוגיקה של גונק
28/10/08 | 506 צפיות
-
מה שיש לי על הסינים
22/11/07 | 1316 צפיות
פוסטים אחרונים
- אם מישהו מחפש אותי.... 23/6/15
- "אני רוצה שהיא תתחתן!" 1/2/15
- נעליים מספרות על יפה 18/4/14
- חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון 13/1/11
- משפטים 10/1/11
- עכבישה זקנה 26/12/10
לא לדאוג, זה רק שיר
לא לדאוג, זה רק שיר. מערכה ראשונה.
לשוטרים היה ברור מייד, שוונוס ממילו מעורבת ברצח. על בסיסו של פסלון הברונזה הדם נקרש. מוזר למצוא את ונוס ממילו מוטלת ליד גבר מת, מוזר שגבר מת הוא קורבן הרצח. "בלי ידיים," פקד הפקד. הוא הוציא שקית ניילון שקופה מכיסו, התכופף ואסף חפץ ללא מגע יד. הצלם הסתובב כדי לתפוס זוויות. היא ישבה על הרצפה, נשענה על הקיר. זרועות על ברכיה המורמות, וראשה מורכן. מעליה עמדה השוטרת בפיסוק רחב. "הוא התקיף אותך?" היא שאלה את הדמות היושבת. רעד עבר בגוף האישה הרזה, אך היא לא ענתה. "זאת היתה הגנה עצמית?" פנתה אליה השוטרת בשנית. "זה בעלך? בן הזוג שלך?" התערב גם השוטר שעמד בדלת. היא לא הרימה ראשה. "את כל זה נברר בחקירה," אמר הפקד כאילו לעצמו. הוא בחן את החדר, את הספרייה, את החלון הפתוח, קירב את עיניו אל המשקוף והמסגרת, נזהר לא לגעת. הוציא את ראשו והביט לחצר. המהם לעצמו משהו ופנה ללכת. "בואי אתנו, גברתי," אמרה השוטרת. השוטר כבר רכן לאחוז בזרועה, לעזור לה לקום. פניה הופנו אליו חיוורות, עיניה אדומות, לחייה שקועות ונפולות. היא קמה וכשלה והם תפסו אותה משני צידיה. הובילו אותה בזהירות מחוץ לדלת הדירה שבקומת הקרקע. מעבר לשער חיכתה הניידת. סוף מערכה ראשונה.
לא לדאוג, זה רק שיר. מערכה שנייה.
היא ישבה שמוטה על כורסה ישנה מבד כחול דהוי. חדר החקירות לא דמה למה שרואים בטלוויזיה. הוא היה משרד מאובק ואטום. עם ריח עתיק של עשן מעושן שלא יתאוורר לעולם. הפקד פקד על כולם לצאת. והושיט לה מים בכוס קלקר לבנה. היא לגמה מעט, חסרת הבעה. "הוא היה בעלך? אולי בן זוג?" נענעה ראשה בשלילה. לא ריב משפחתי, כנראה, הוא הסיק, איזו פרשה משונה. הוא שמע אותה ממלמלת, התקרב וביקש שתחזור על דבריה. היא אמרה "היתה חשיכה". הפקד הרהר דקה ושאל: "זה היה פורץ שחדר לביתך? הוא נכנס בלילה כשאת לבדך?" אולי נבהלה, כנראה, הוא הסיק, אחזה בפסלון ובדמות היא הכתה. הגנה עצמית חד וחלק. אולי התכוון לפגוע גם בה. הרי לא חסרים בעיר סוטים. ואז היא אמרה בקול חלוש: "הוא היה המדריך שלי בצופים." סוף מערכה שנייה.
המקהלה (עולה מאחור): הגורל הוא מוזר הוא גחמן ואכזר גחמן ואכזר... ומוזר...
טדיאוש (עוטה גלימת יוטה חומה ועטור זר חרציות): הסו אחיי! רק שטויות תדברו, אין קשר בכלל לגורל! הכול מקורו בכאבי הילדות, בפחדים וחרדות נטישה. פסיכולוגיה פשוטה, מסבירה את הכול - לא נכתב שום גורל בשמיים, צופן מצוי בנפשו של אדם, ציוויי תת-מודע ורגשות מוליכים זרמים ומתחים. מגורל אפשר אולי לברוח, אך לא מתוך עצמך!
סילביאנה (קומבניזון בנוסח יווני הלניסטי, נעלי הליכה גבוהות): היא צברה כעסים על אב ועל אח, על דוד שניסה למשש. מגיל צעיר את לבה שברו נערים פראיים מלגלגי מבט, לאיש לא היה אכפת. היא צברה וצברה, ולא הביעה, שנים של תסכול, בתיכון, בצבא, כשעבדה או למדה, היא לא התעמתה. היא היתה בחורה נחמדה. (יורדת מהבמה מאחור)
טדיאוש: אין זה גורל! הכעס תועל! היא אחזה בפסלון בידה. בהינף אחד, היא הכתה בראשו, כמו יעל את סיסרא איזה רגע נורא חוד ברזל ברקה, פילח את מוחו, ונדם.
לא לדאוג. זה רק שיר. מערכה שלישית.
"אז הכרת אותו?" הדגיש הפקד "לא. לא בתחילה. רק אחרי שהכיתי חזק, והגולגולת שלו התפצחה." היא נאנחה והמשיכה: "ואז הדלקתי את האור, וראיתי שזה דודיק! דודיק! דודיק האידיוט! נכנס אלי הביתה דרך החלון. באמצע הלילה, בחושך מוחלט, לא ראיתי מיהו." לשנייה היא נחה. "לא ראיתי את דודיק שנים, מאז השמינית לפחות. עמדנו מתחת לעץ איזדרכת, והוא גמגם מילים נבוכות. הוא אמר שהוא צריך ללכת, אבל יום אחד הוא יחזור. ורצה שאמתין ולא אתחתן עם אף אחד מלבדו. "שוב נראתה אבודה ודואבת. מבטה התרוצץ כה וכה. "וזאת עשיתי. ישבתי. חיכיתי. אבל הוא הגיע כשלא ציפיתי, בחושך, ודרך חלון. ואני עם פסלון, מה עשיתי? הורדתי לו בום על הראש. הרגתי את האושר במו ידי, עם פסלון ברונזה חסר זרועות. אוזלת יד כזאת היא ממש לא נסלחת, מחיר כה יקר לחסכון בחשמל. לו היתה ידי אל המתג נשלחת, הייתי רואה שזה דודיק האידיוט, נכנס דרך חלון כמו הפתעה משמחת, אחרי שנות דור. אח... אילו הדלקתי את האור..." היא התייפחה בנהמות קצובות, שטופת חרטה, תשושה בנפשה. "שה... שה..." פקד הפקד. חסר אונים מול בכי וצער. תאונה מצערת, כנראה, הוא הסיק, הסיפור לא נעים, אך הפרשה סגורה. הוא יצא מהחדר והקיש מקוצר, "אני בא הביתה," אמר לאשתו, "תכיני לי איזה סטייק בקר." סוף מערכה שלישית.
מקהלה (עולה מאחור עם עז מקרטון): הגורל, הגורל, גחמן ואכזר, הוא דורש קורבנות שעירים לאלתר. הוא מוזר...מוזר...
(הולכים לאט, מוליכים את העז ויורדים מצד ימין של הבמה) |
תגובות אחרונות
-
חירות-נפש
בתגובה על הכל בסדר בדיוק כפי שהוא
-
גילהסטחי
בתגובה על "אני רוצה שהיא תתחתן!"
-
saskia
בתגובה על חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון
-
nilibek
בתגובה על ליצן רפואי
-
(עי)דנהנחושת
בתגובה על משפטים
-
jGo
בתגובה על בני סן דומינגו אדונים לגורלם
תגובות (25)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אפשר לקרוא לזה גם הרשימות האקשיות.
נגישות למידע תרבותי וארכיטיפי קולקטיבי, ע"ע ק.ג. יונג
וברור שהבטטהקרה (תת הכרה) שלך משוטטת שם לעיתים קרובות
ומחלצת משם אוצרות טבועים. והטמבורן מבשלת ומגישה לנו מטעמים
הייתי 99% בטוחה שאת מדברת על האסון של משפחת רמון. גם אני הייתי מזועזעת אתמול.
ורדית. אני רואה את זה בעיני רוחי
מוצג בחוג לדרמה של הקהילה האנתרופוסופית
במסגרת מחזות המסתורין.
וברקע מוסיקה של לירה וטמבורין
נפלתי מהכסא מצחוק. זה עצום!
תודה על מונטי פייטון. אקרא יותר ביסודיות. זה נראה לי היסטרי לגמרי. אני אוהבת אותם מאוד.
לולה יקרה,
מעניין הקשר שמצאת עם אנתרופוסופיה. לא הייתי מודעת לו. נגיד שהתת מודע שלי הוא כמו הלול הישן בחצר של חברים שלי בבית זית. החבר היה פעם בונה תפאורות, נגר חובב, הוא אסף כל מיני חפצים. יש שם דברים שאף אחד לא זוכר את קיומם. שומרים אותם כי יום אחד אולי יעשו איתם משהו. תוך כדי כתיבה אני תמיד מגלה שדברים שהתחבאו שם מצאו להם פתאום שימוש חדש.
גורל אכזר
ללא ידיים, ועדיין אחראית לכל כך הרבה רוע.
אפילו את הצופים הנייטרליים היא פיתתה...
התעוררה סקרנותי לגבי כמה שמות שהועלו ביצירה, אז הלכתי לחקור קצת :)
טדיאוש < מסתבר שטדיאוש ואשתו אנה ריכטר הם האנתרופוסופים היחידים בארץ שפעלו לצידו של ד"ר רודולף שטיינר.
אנתרופוסופיה (מיוונית: "אנתרופוס" - אדם, "סופיה" - חכמה) היא אמונה שפיתח וגיבש רודולף שטיינר (ויקי).
כל זה מתקשר למונולוג של טדיאוש ברקע היצירה:
הסו אחיי!
רק שטויות תדברו,
אין קשר בכלל לגורל!
הכול מקורו בכאבי הילדות,
בפחדים וחרדות נטישה.
פסיכולוגיה פשוטה,
מסבירה את הכול -
לא נכתב שום גורל בשמיים
..........
סילביאנה < מלבד פרשנותה של הכותבת לא הצלחתי להבין את הרעיון.
אותו עז מקרטון (חלק מן התפאורה של המקהלה) מסמל את הקורבן.
הרבה רבדים בטקסט הזה ואפשר להתעמק בו עוד ועוד.
שנה טובה ומתוקה
כן.
נהדר!
הוקסמתי מן הרעיון ומהביצוע. על משקל טרגדיה יוונית ואולי מותחן קצר ואולי קריקטורה על החיים בכלל.
מוות כל כך בנאלי ונלעג, מפקח משטרה נפוח מחשיבות עצמית (חושב שהוא חכם, אך חסר סובלנות ואצה לו הדרך ללכת הביתה לאכול) והדמות הראשית, האישה, בסופו של יום, היא דמות פטאטית ומסכנה, לחם קודש לכל הפסיכולוגיים:
"וזאת עשיתי. ישבתי. חיכיתי.
אבל הוא הגיע כשלא ציפיתי,
בחושך, ודרך חלון.
כתיבה מיוחדת לך.
נעים להכיר,
לולה
אני חושב שהיא התכוונה למשהו שקרה לרונה רמון אתמול.
באמת לא נתפס ועצוב בצורה שקשה לתאר.
לא יאומן כמה גחמן.
דברים מאוד לא סבירים התרחשו.
את מתכוונת למשהו שקרה לך היום?
כתבת מצויין כתמיד
אבל אני עם הגורל האכזר והגחמן היום...
מצויין. עם ידיים על בלי ידיים
את פשוט כותבת מצויין.
גורל אה?
דממת מוות.
נו יופי.
אני חושבת שהמורים שלי לספרות עדיין חיים. אבל סופוקלס סופק כפיו בצער על החירות שאני לוקחת לעצמי לעשות בלגנים.
כדאי לך לראות את "אפרודיטה הגדולה". אני חושבת שזה אחד הסרטים הטובים שלו.
כנראה שגם המורה שלך לספרות סופקת כפיים בצער בשמיים
(אמרתי שאני לא מאמין במתים שמתהפכים בקברם לא אמרתי שאני לא מאמין במתים שסופקים כפיים בצער:))
יש 425 תשובות בגוגל לשאלה הספציפית "תפקיד המקהלה בטרגדיה יוונית"
מה שמרמז שזו כנראה שאלה די נפוצה בשיעורי הבית שמקבלים היום
(גם בזמני רק שאז עוד לא המציאו את גוגל)
הנה אחת מהן.
http://www.milonit.co.il/antigona-makhela.htm
תודה על ה"משהו"
את וודי אלן אהבתי מאוד (ויקי כריסטינה ברצלונה למשל) או שנאתי מאוד (חנה ואחיותיה למשל)
את ה"משהו" לא ראיתי לדעתי.
אני חושבת שתפקידה לדבר על הגורל או על האלים... כל מה שאני יודעת על טרגדיה יוונית ולא העזתי לשאול - למדתי מוודי אלן. מסתתרת פה גם מחווה קטנה לאפרודיטה הגדולה. חכה, אני מביאה משהו.
מקסים!
הכל למעט זה שבגלל הפוסט הזה שמתי לב ששכחתי מה תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית.
מזל שהמורה שלי לספרות כבר מתה (ואני לא ממש מאמין שאנשים מתהפכים בקברם).
הענקתי לך רבע מכל הכוכבים שצברתי עד היום
(לא להתרגש, צברתי רק ארבעה:))
אליפות עולם אמיתית
בעצם אין בכלל שאלה של זמן
אנשים ורגשות
תמיד אותו דבר
ועבודה זו עבודה
וסטייק זה סטייק
ולאכול צריך.
סורי,לגולם אין כוכבים כרגע.
אני חושבת שפענחת את הפרשה. מדענית אחת שחזרה את הידיים של ונוס באמצעות סימולציות למיניהן. יצא שהיא דוחפת עגלה של סופר.
נהדר.
(גמני ייחסתי חשיבות דואלית לביטוי: בלי ידיים)
ורדית,,,מזה האורך הזה...נכנסתי לרגע , כי קצר פה בדרך כלל....ואני בכלל ממהרת לרואה חשבון...
מתישהוא אחזור לקרוא.
אני לארג'ית בפתיחת השבוע הזה. .....שבוע טוב.
אני חושבת שהמוטו בשיר הלא לדאוג הזה הוא המשפט האלמותי :" בלי ידיים !" שהרי כל הצרות מתחילות ונגמרות
בזה שאנשים לא שומרים את הידיים שלהם לעצמם. גם ונוס עצמה הייתה " בלי ידיים" מה שמעיד על כוונות
איומות שהיו לה כשעוד היו לה ידיים.
בקיצור, אני אומרת שעדיף להתנזר בגיל צעיר, מדריכי צופים או לא.
ברכות !