לא לדאוג, זה רק שיר.

מערכה ראשונה. 

לשוטרים היה ברור מייד, שוונוס ממילו מעורבת ברצח.

על בסיסו של פסלון הברונזה הדם נקרש.

מוזר למצוא את ונוס ממילו מוטלת ליד גבר מת,

מוזר שגבר מת הוא קורבן הרצח.

"בלי ידיים," פקד הפקד.

הוא הוציא שקית ניילון שקופה מכיסו,

התכופף ואסף חפץ ללא מגע יד.

הצלם הסתובב כדי לתפוס זוויות.

היא ישבה על הרצפה, נשענה על הקיר.

זרועות על ברכיה המורמות,

וראשה מורכן.

מעליה עמדה השוטרת בפיסוק רחב.

"הוא התקיף אותך?" היא שאלה את הדמות היושבת.

רעד עבר בגוף האישה הרזה, אך היא לא ענתה.

"זאת היתה הגנה עצמית?" פנתה אליה השוטרת בשנית.

"זה בעלך? בן הזוג שלך?" התערב גם השוטר שעמד בדלת.

היא לא הרימה ראשה.

"את כל זה נברר בחקירה," אמר הפקד כאילו לעצמו.

הוא בחן את החדר, את הספרייה, את החלון הפתוח,

קירב את עיניו אל המשקוף והמסגרת, נזהר לא לגעת.

הוציא את ראשו והביט לחצר.

המהם לעצמו משהו ופנה ללכת.

"בואי אתנו, גברתי," אמרה השוטרת.

השוטר כבר רכן לאחוז בזרועה, לעזור לה לקום.

פניה הופנו אליו חיוורות, עיניה אדומות, לחייה שקועות ונפולות.

היא קמה וכשלה והם תפסו אותה משני צידיה.

הובילו אותה בזהירות מחוץ לדלת הדירה שבקומת הקרקע.

מעבר לשער חיכתה הניידת.

סוף מערכה ראשונה. 

לא לדאוג, זה רק שיר.

מערכה שנייה. 

היא ישבה שמוטה על כורסה ישנה מבד כחול דהוי.

חדר החקירות לא דמה למה שרואים בטלוויזיה.

הוא היה משרד מאובק ואטום.

עם ריח עתיק של עשן מעושן

שלא יתאוורר לעולם.

הפקד פקד על כולם לצאת.

והושיט לה מים בכוס קלקר לבנה.

היא לגמה מעט, חסרת הבעה.

"הוא היה בעלך? אולי בן זוג?"

נענעה ראשה בשלילה.

לא ריב משפחתי, כנראה, הוא הסיק,

איזו פרשה משונה.

הוא שמע אותה ממלמלת,

התקרב וביקש שתחזור על דבריה.

היא אמרה "היתה חשיכה".

הפקד הרהר דקה ושאל:

"זה היה פורץ שחדר לביתך?

הוא נכנס בלילה כשאת לבדך?"

אולי נבהלה, כנראה, הוא הסיק,

אחזה בפסלון ובדמות היא הכתה.

הגנה עצמית חד וחלק.

אולי התכוון לפגוע גם בה.

הרי לא חסרים בעיר סוטים.

ואז היא אמרה בקול חלוש:

"הוא היה המדריך שלי בצופים."

סוף מערכה שנייה.  

המקהלה (עולה מאחור):

הגורל הוא מוזר

הוא גחמן ואכזר

גחמן ואכזר...

ומוזר... 

טדיאוש (עוטה גלימת יוטה חומה ועטור זר חרציות): 

הסו אחיי!

רק שטויות תדברו,

אין קשר בכלל לגורל!

הכול מקורו בכאבי הילדות,

בפחדים וחרדות נטישה.

פסיכולוגיה פשוטה,

מסבירה את הכול -

לא נכתב שום גורל בשמיים,

צופן מצוי בנפשו של אדם,

ציוויי תת-מודע

ורגשות מוליכים זרמים ומתחים.

מגורל אפשר אולי לברוח,

אך לא מתוך עצמך! 

סילביאנה (קומבניזון בנוסח יווני הלניסטי, נעלי הליכה גבוהות):

היא צברה כעסים על אב ועל אח,

על דוד שניסה למשש.

מגיל צעיר את לבה שברו

נערים פראיים מלגלגי מבט,

לאיש לא היה אכפת.

היא צברה וצברה,

ולא הביעה,

שנים של תסכול,

בתיכון, בצבא,

כשעבדה או למדה,

היא לא התעמתה.

היא היתה בחורה נחמדה.

(יורדת מהבמה מאחור) 

טדיאוש:

אין זה גורל!

הכעס תועל!

היא אחזה בפסלון בידה.

בהינף אחד,

היא הכתה בראשו,

כמו יעל את סיסרא

איזה רגע נורא

חוד ברזל ברקה,

פילח את מוחו,

ונדם.   

לא לדאוג. זה רק שיר.

מערכה שלישית.

 "אז הכרת אותו?" הדגיש הפקד

"לא. לא בתחילה.

רק אחרי שהכיתי חזק,

והגולגולת שלו התפצחה."

היא נאנחה והמשיכה:

"ואז הדלקתי את האור,

וראיתי שזה דודיק!

דודיק! דודיק האידיוט!

נכנס אלי הביתה דרך החלון.

באמצע הלילה,

בחושך מוחלט,

לא ראיתי מיהו."

לשנייה היא נחה.

"לא ראיתי את דודיק שנים,

מאז השמינית לפחות.

עמדנו מתחת לעץ איזדרכת,

והוא גמגם מילים נבוכות.

הוא אמר שהוא צריך ללכת,

אבל יום אחד הוא יחזור.

ורצה שאמתין ולא אתחתן

עם אף אחד מלבדו.

"שוב נראתה אבודה ודואבת.

מבטה התרוצץ כה וכה.

"וזאת עשיתי. ישבתי. חיכיתי.

אבל הוא הגיע כשלא ציפיתי,

בחושך, ודרך חלון.

ואני עם פסלון, 

מה עשיתי?

הורדתי לו בום על הראש.

הרגתי את האושר במו ידי,

עם פסלון ברונזה חסר זרועות.

אוזלת יד כזאת היא ממש לא נסלחת,

מחיר כה יקר לחסכון בחשמל.

לו היתה ידי אל המתג נשלחת,

הייתי רואה שזה דודיק האידיוט,

נכנס דרך חלון כמו הפתעה משמחת,

אחרי שנות דור.

אח... אילו הדלקתי את האור..."

היא התייפחה בנהמות קצובות,

שטופת חרטה, תשושה בנפשה.

"שה... שה..." פקד הפקד.

חסר אונים מול בכי וצער.

תאונה מצערת, כנראה, הוא הסיק,

הסיפור לא נעים, אך הפרשה סגורה.

הוא יצא מהחדר והקיש מקוצר,

"אני בא הביתה," אמר לאשתו,

"תכיני לי איזה סטייק בקר."

סוף מערכה שלישית. 

מקהלה (עולה מאחור עם עז מקרטון):

הגורל, הגורל,

גחמן ואכזר,

הוא דורש קורבנות

שעירים לאלתר.

הוא מוזר...מוזר... 

(הולכים לאט, מוליכים את העז ויורדים מצד ימין של הבמה)