ונתחיל בוידוי חושפני -   הפוסט (לא כולל ההקדמה) לא נכתב היום.

לא צריך להיות הוקינג בכדי להבין מכותרת הבלוג שמדובר בסיפור מסע.. ההבדל המהותי הוא שלשם שינוי, לא מדובר בעוד מסע מבית היוצר של רוברט קיוסאקי וחבריו המוטיבטורים הנמרצים.
לא, אני לא מדבר אליכם ממרומי הג'קוזי בדק העליון של היאכטה, אלא מדווח ישירות מן המסע. מאובק, צרוב שמש, מעט רעב, מעט עייף אך מחוייך. כל הזמן.
טוב, רוב רובו המכריע של הזמן.
אז אתחיל איפשהו בחלק הראשון של המסע ואשתדל (בלי נדר) לשמור על סוג של רצף כרונולוגי בכדי להעביר את ההתרחשויות, התחושות המאבקים הפנימיים והאחרים.

*** וכצפוי, אתה כותב את המאסטרפיס הראשון שלך בבלוג, מגבה במסמך וורד, ואז מגלה שיש מגבלת תווים באתר, הכל נמחק משם ובמקביל הוורד שלך חוטף בלק אאוט...

מזל שהטקסט למעלה היה עדיין בCTRL+V ****

נו, כנראה שנחסכה מכם ההקדמה הארוכה, אנסה לאלתר קצרה.

דמיינו לעצמכם (או שתסתכלו בתמונות) ארץ שהשעונים בה נעצרו בתקופת המנדט.

לא קלישאה, באמת!

זה תופס אותך כבר בדרך מהשדה באנטבה לעיר הבירה קמפאלה, בג'ונגל זרוע הצריפחונים (צריפים/פחונים קלועים יחדיו בשעטנז מופלא), בעדת הילדים והזבובים המלווה את המונית המאולתרת, בעובדה שאין לבנים אחרים בנראה חוץ מאלה שאיתך במונית (סקוטי אחד מחברה מתחרה, שתי אנגליות זקנות וישראלי מבית לבייב), בציפורי המאראבו הענקיות (2 מטר גובה!) העוקבות אחריך במבטן הרעב מכל עמוד חשמל, ומכל בניין שהוא עצמו שריד מפויח ומחורר מהתקופה הקולוניאלית ומהמלחמות הבלתי פוסקות מאז ועד היום.

נוסעים במכונית הישנה על כבישי העספרט (עפר/אספלט.. טוב אני מפסיק עם זה..) של העיר בואכה המלון ה"מפואר", המעוטר דרך קבע בשני שחקני כדורסל ענקיים לובשי מדים-מקומטים-של-מילואימניקים, ועם קאלאצ' על הכתף.

רק להשלמת התמונה, אספר שבאותה העת אני מנהל פרוייקטים (עם לא מעט שערות לבנות) עבור חברת הייטק ישראלי, ובדרך ל"עוד לקוח מרוצה" (אם היה מרוצה כנראה שלא הייתי בדרך אליו.. לא?).

ועוד פרט קטן  וחשוב -  משרדי הלקוח, חברת הטלקום/סלולר הלאומית שכנו מעבר לכביש מהמלון ועם זאת, הלקוח חשש לשלומנו והקפיד להעביר אותנו את הרחוב במכוניתו מתוככי המלון אל מעבר שערי החברה, והשומר המפחיד עם השוט-גאן שחלש עליהם.

 ביקור זה היה הראשון-אך-לא-אחרון שלי בארץ מיוחדת זו.

הדברים הבאים לקוחים מתוך שיחת מסנג'ר הזויה, לאחר יום מפרך, ובעודי מחכה לצוות הטכני (אלה שעושים את העבודה האמיתית) לחולל את הניסים ה"רגילים" המצופים מהם.

ידידה טובה, רחוקה ממני אלפי מילין/ם (לא יכלתי להתאפק) ביקשה ממני ברוב טובה להתנתק מהלחץ וחכתוב לה סיפור. אני מקווה שדרך הסיפור תוכלו להבין כמה מורכב עולמו של איש לקוחות הייטקי, ורבים מכם יוכלו כמובן להזדהות..

אז ללא הקדמות נוספות אני מביא לכם את השיחה (כמעט) בשלמותה, למעט אי-אילו הפסקות שירותים.

*(בגלל מגבלת התווים בבלוג המשך הסיפור יפורסם בפוסט הבא.. מיד)