המדריך לחיים בעיר (4), תלאביב של ויזלטיר ואבידן

TheMarker Cafeעמיר אוטופיההמדריך לחיים בעיר (4), תלאביב של ויזלטיר ואבידן

אוטופיה

פתח מילוט.
לכאן אפשר לברוח מטרדות היום-יום.
הרבה קפאין, מוסיקה וספרים, אבל כבר בלי אלכוהול.

המדריך לחיים בעיר (4), תלאביב של ויזלטיר ואבידן

‎12

69 תגובות יום חמישי, 23/8/07, 21:18

ולפעמים העיר היא לא יותר מסכום חלקיה. בנאליה אורבנית שמורכבת מכך-וכך בניינים אפורים, כך-וכך רחובות מאובקים ועייפים, מאוכלסים בעכברי-עיר אדישים.

הרומנטיקנים יהיו אלה שיראו את הקסם שמתרחש בה, את היופי הסמוי והחיבור המיידי בין אנשים. ויש שייראו בה קלידוסקופ מפעים של פרטים והתרחשויות קטנות.

ומנגד, יבואו דוד אבידן ומאיר ויזלטיר ויאמרו: לפעמים העיר היא לא יותר מסכום חלקיה. והעיר שלכם היא עיר מרופטת, עיר בלי קונצפציה, טיח נופל, תריס מתייפח, אורגיה של אנטנות ודודי-שמש על הגגות המתקלפים, חגורת בטון הדוקה.

וכל התרחשות מעבר לכך - אנושית, מרגשת, רומנטית - היא בעיני המתבונן ועל אחריותו.

אז בואו נתבונן.

(הערה: את הפוסט הזה מלווה האמנות של ערן מנור, שתופס רגעים תל-אביביים אופייניים ומקפיא אותם בדייקנות מושלמת. עוד על ערן וכמה מילים ממנו - בסוף הפוסט).

מתחילים עם מאיר ויזלטיר, שכותב על קו הרקיע:

כֵּן, זֶה קִו הָרָקִיעַ שֶל הָעיר

אֲשֶר כּסְתָה אֶת פְּנֵי הָעִיר הַיּשָנָה

בָּהּ נכחדו נעורינו. מַה, אַתְּ לא מַאֲמִינָה?

הָיְתָה פַּעַם עִיר כָּזאת,

מְלֵאָה אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים,

שהתבלתה בִּמְהִירוּת

יֵשׁ תַּצְלוּמִים.

אִם תִּרְצִי אַרְאֶה לָךְ

הִנֵּה, זאת יָד לְבָנֶיהָ בּוניה.

בַּנָּאִים נִלְהָבִים הָיוּ,

גַּם זמרים אֲדִּירִים.

הֵם הִצְטַיַּנּוּ בְּתִקְוָה, אֲבָל רִמּוּ בָּחמָרִים.

עַל כֵּן נבנתה חמָרִים נְשירים. וְהֵם נָשְׁרוּ,

לְתוֹךְ תּלתּלֵינוּ.

אז מחד: נוסטלגיה לזו שהיתה ואיננה - בה נכחדו נעורינו - ומה שנותר ממנה היא עיר שהתבלתה במהירות וסר חינה. ומאידך, קו הרקיע החדש כיסה את העיר הישנה. איזה שילוב תל-אביבי מדוייק של ישן וחדש. ועל בוני העיר :"הצטיינו בתקווה, אבל רימו בחומרים" - מה יותר ישראלי ועכשווי מזה?

דוד אבידן, מתוך סיכום ביניים :

כן, הערב מלא וגדוש. לפחות

שנינו פה, צעירים, מתחת לגשר.

שם היו ספסלים וגדרות נמוכות.

פה נושמת שתיקה אטומה ועיקשת.

כן, הערב מלא וגדוש. לפחות

לא תלונו הלילה מעל לגדרות נמוכות.

...

אחרכך היא רכסה את עצמה ברוכסן,

ונזקפנו פתאום והתחלנו ללכת.

וראינו איך רוח חמה מכסה

אפלה ורצפה של בטון. מלוכלכת.

והגשר דמה למין עיר הרוסה

שנטשנו אותה ונזקפנו ללכת.

אך מדוע בכלזאת הרגשנו ברורות,

שאנחנו חוזרים אל ארץ אחרת,

שכולה ספסלים ודחיסות של קירות

ורחובות רחוצים ושעה מאוחרת.

כשהגענו הביתה היה כמעט בוקר.

עלינו. פיהקנו. הרתחנו קפה.

והעיר הבנויה נתנשמה אל הבוקר.

כמו אישה מיוחמת אל גבר יפה.

והעיר הבנויה נהמה אל הבוקר

כמו צוואר אל סכין. והבוקר נופל

כמו מצנח לבן וקריר. והבוקר

בוקרקיץ בהיר ואפילו יפה.

אבידן מספר כאן סיפור קצר ויפה על בילוי ערב שמסתיים אי-שם בבוקר. חוץ מהזוג הצעיר שמבלה ומטייל כאן, יש עוד נוכחת-נפקדת בשיר הזה, והיא העיר. ושימו לב כמה אבידן מקפיד לספר לנו שהעיר מלוכלכת, חמה, אפלה, בנויה, עיר מבטון. זה הרקע של ההתרחשות הרומנטית המינורית.

בסוף השיר מתפרצת האירוטיקה שהיתה עצורה בו, אבל לא בין בני הזוג, אלא בין העיר והבוקר: "והעיר הבנויה נתנשמה אל הבוקר/כמו אישה מיוחמת אל גבר יפה" .

הכמיהה של אבידן לארץ אחרת, עם " ... רחובות רחוצים ושעה מאוחרת" מזכירה לי את "שדרות בגשם" של נתן אלתרמן, עם "באור ובגשם העיר מסורקת / היפה באמת - היא תמיד ביישנית".

(רחוב אלשייך, כרם התימנים)

בחזרה לויזלטיר שמגחיך סיטואציות רומנטיות "קלאסיות". משוררים אחרים היו ממקמים אותן מן-הסתם ביופיו של הטבע, אבל ויזלטיר מציב אותן בפינות הבנאליות של העיר, בפיח ובבטון.

לא מתוך הים,

מתוך אוטובוס מספר 5

נפלטה מריאללה.

לא על צוק שגיא,

בקפה בפינת הרחוב

שתתה ופטפטה בחברתי.

לא על מצע אזוב

בחדר שכור במלון טרומפלדור

שכבה על יד גופי.

(רחוב הרצל)

ויזלטיר ממשיך בחיבור של הנשגב עם הבנאלי, של התל-אביבי המובן-מאליו עם אסוציאציה רחוקה:

רחוב אבן-גבירול מקביל לרחוב דיזנגוף .

ורחוב דיזנגוף מקביל בחלקו לרחוב בן-יהודה.

כמו שלושה מיתרים

עזובים, ששרדו בנבל דוד.

אני אוהב את הדיוק היבשושי הזה של "מקביל בחלקו". ויזלטיר מוסר כאן תיאור מדויק אך מיותר של עובדה גיאוגרפית סתמית, ומיד - הדימוי הזה של נבל דוד. הנגדה של חילוניות תל אביבית עם משהו זר, ירושלמי. ארבע שורות קצרות, אבל איזה שיר נחמד.

ועכשיו, כולם לשיר ביחד:

יש לי סימפטיה

לאמנות

קונספטואלית

בתל-אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל, תריס מתייפח

אוטובוס מת.

(טיח נופל ותריס מתייפח ברח' שבזי, נווה צדק)

והנה בהופעת אורח: ע' הלל

מתוך דוד שמש ואנטנה גם

על גג

דוד שמש ואנטנה גם

רוקדים בולרו מצפצפים על העולם

ולא אכפת להם מכלם ומכולם

ורק

הסנטימנט הזה שבלבם

שמחמם אנטנה ודוד גם

כמעט

עשרים ושש בצלזיוס.

ובחזרה למאיר ויזלטיר, עם האנטנות על הגגות שלו.

מרץ

שרב אביבי של מרץ כבר בחמש בבוקר.

זהב הזריחה הזמני מבצבץ מאחורי חטוטרות הבתים.

אנטנות טלוויזיה רושמות

מכתב עילג בכתב-יד פרימיטיבי.

האפור המוכה של הרחוב עדין מחזיר אור סגול.

בחלון דלוק אישה

מכניה טוסט. עושה קפה.

צלליתה נראית לי כבר לא באביב ימיה.

עכשיו אישן.

אחמיץ את השעות החזקות.

תיאור חזק ומפעים של זריחה. ושוב - משוררים אחרים נהנים לתאר לנו את הזריחה בהרים ובאוויר הבוקר הצלול, אבל ויזלטיר מספר לנו על "זהב הזריחה" שעולה מאחורי "חטוטרות הבתים". אורבניה קטנה ומרופטת. ובאיזה הלך-רוח אימפרסיוניסטי תפס כאן ויזלטיר את האפור של הרחוב שמשחק עם האור הסגול של חמש בבוקר.

(אנטנות ודודי-שמש בבן-יהודה)

ולסיום, אי אפשר בלי הרחובות ממריאים לאט של דוד אבידן

                             הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.
                             הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ.
                             וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

                             אנשִים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתם דְּהָרָה עַתִיקָה.
                             חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.
                             הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה.

                             עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֶחַ אוֹרשֶמֶש מָחְלַט.
                             בְּיוֹם שֶכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שוּם תִינוֹק לא נוֹלַד.
                             אָף לא מֵת שוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט.

                             הָרְחובות ממְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים.
                             הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים)
                             וְלָעִיר אֵין רֵאשִית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

                             וְיָדֵיךָ שָרוֹת מִן הַקִיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
                             וְעֶינֶיךָ פּוֹרְחות כְּמוֹ פְּנִינִים שֶל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.
                             רַק ראשְךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמק. וְרַק פִּיךָ שָרַק.

כמה כבר נאמר ונכתב על השיר הזה, וזה לעולם לא מספיק. השיר הזה מושלם מבחינת צורה ומבנה, והדימויים שלו פיזיים, חותכים בבשר. הבוקר הלח שמתפחם, הקירות הנופלים, מלמול של אזוב ירקרק.

העיר הגוססת, שאין לה ראשית ואין לה סוף, שמבואותיה חסומים, שמתאכזרת לתושבים, חגורת בטון הדוקה מקיפה אותם מסביבם, ואורשמש מוחלט שצונח על ראשם. אין לאן לברוח באוגוסט. מחנק.

(רחוב דיזנגוף)

(פינת רחוב בצלאל-יפה)

כמובטח, כמה מילים של ערן מנור, על האמנות שלו ועל תל-אביב שלו :

מאז ומעולם התחברתי יותר לסביבות אורבניות מאשר לנופים טבעיים. על אף שלא חסרים כאלה בטבע, יש משהו בכל הגיאומטריה והחוקיות של האורבניות שתמיד משך אותי יותר. הידיעה שמישהו בנה את כל זה, ולפני כן לא היה שם כלום, והמחזוריות - שגם היא מופיעה בטבע, רק בקצבים איטיים הרבה יותר - של מבנים ורחובות וערים חדשות שקמות מתוך ההריסות של הקודמות להן בהתאם לצרכים תרבותיים, כלכליים, מסחריים ואחרים.

מאחר ולא הלכתי ללמוד ארכיטקטורה, אני מניח שבמידה מסויימת העבודות האלו מהוות את הביטוי המוחשי של התחושות אותן אני חווה. זאת אחת הסיבות לכך שלעולם לא יהיו אנשים בתמונות או אלמנטים זרים אחרים, שכן הרצון שלי הוא ל"זקק" את האורבניות הטהורה ללא התערבות של גורמים חיצוניים.

על ת"א:

מעבר לעובדה הפשוטה שזו העיר שאני חי בה - וגם לכך יש סיבות מוצקות, ת"א היא אהבה ישנה, וכמו ערים בינלאומיות אחרות (ויסלחו לי כולם על ההשוואה אבל היא בהחלט במקום) -ניו יורק, לונדון, פריז, ברצלונה - או שאוהבים אותה ללא תנאים או שלא. למבינים בלבד...

על הטכניקה שמאחורי התמונות:

לפני הכל, חצי מהעבודה זה למצוא את הפריים. לפעמים יש לי למעלה משלושים תמונות של אותה צומת, כל אחת סנטימטר לכיוון אחר, וקורה במקרים מסוימים שלוקח ימים ארוכים להחליט איזו קומפוזיציה לקחת.

החצי השני של העבודה כולל את ה- outline, ציור הקווים החיצוניים - קווי המתאר של המבנים - כל קיר וכל תריס וכל חלון. וכשאלה מוכנים מגיע שלב המברשות והמילוי של הצבעים.

כל העבודה מתבצעת במחשב, ובסיומה יש קובץ שאותו אני מדפיס על קנבס.

דרג את התוכן:

תגובות (68)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

2tsade

4/6/12 10:00:

היי, כיף להכיר. חיפשתי בגוגל ניתוח ל"הרחובות ממריאים לאט" והגעתי לכאן. דווקא לשיר הזה לא ממש נתת ניתוח אבל איזו שמחה - היו ניתוחים לשירים אחרים, ותוכן, ועומק ומידע. התלהבתי לי. פשוט אני לומדת עכשיו באונ' קורס על שירה עברית וסופק לנו ניתוח מאוד מסוים של השיר הזה שהפתיע אותי. משהו על חזיון אפוקליפטי. יענו שיר סיום או דבר שכזה. ואני בכלל הבנתי אותו אחרת, ואיכשהו עם התוכן של כלל הפוסט שלך הלחן של אסף אמדורסקי לטקסט המופלא הזה, אני חושבת שהצדק יותר איתי. ושכל האפוקליפטיות הזו לכאורה מטרתה היא רק לסמל את הקושי לעבור מהלילה הרך אל היום הקשה. העירוני. הערני. הברקי. המחייב. אבל מי יודע :-) מממ... ורק משהו קטנטן - חסר לי רוני סומק בכזה פוסט עירוני תל-אביבי. אמשיך לטייל פה ואחזור עוד. תודה גלי

SRoni

28/3/09 01:24:

עברתי על פוסטי ה"אבידן" שלך, ושמתי לב ששכחת לתייג את הפוסט האחרון ככזה. לאחשוב. פוסטים אדירים.

כתבת:

מאוד יתכן. זה אחד השירים היפים של אבידן. בהתחלה הוא לחלוטין אלתרמני, עם המשקל, החרוז והצירוף הזה: "שתיקה אטומה ועיקשת". ובהחלט יכול להיות שהוא מגיב על שירת אלתרמן כאן וגם על השיר הרומנטי על העיר המסורקת, היפה והביישנית.

אבל מה: מיד אחרי "התפרצות האירוטיקה", כפי שתיארת זאת, התשוקה נופלת כמו מצנח לבן וקריר, והעיר נוהמת אל הבוקר כמו צוואר אל סכין. לדעתי זה שיר על הקרע בין הרצון להיות רומנטי ונשגב כאלתרמן ובין המציאות ההרוסה, הבטונית, המלוכלכת של הזוג ושל הערב. לא ציטטת את השורות החוזרות: "כך או כך זה היה בילוי-ערב רגיל/(הניפוח נזקף על חשבון הגיל)" - הניפוח האלתרמני, שהוא מפלרטט איתו ורוצה-לא-רוצה לקחת חלק בו. תשוקה כלפי העיר המתחלפת בניכור וסלידה. אמביוולנטיות גורפת שמסכמת בסופו של דבר: אין פה שום רומנטיקה.