ברשומה על החתול השחור התמקדתי מטבע הדברים בחתול עצמו, שבאמת היה יצור מיוחד במינו ונפשי נקשרה אליו. אך נמנעתי מלכתוב על עצמי. לרוב איני מרבה להשתמש בבלוגים ככלי לחשיפה- החשיפה נעשית בדרך כלל באופן מרומז, לרוב באמצעות סיפורים ושאר טקסטים שנכתבו לאורך השנים. אך לעתים, עתים רחוקות, אני חורג מהרגל זה וכותב היישר על עצמי. אולי זה הסתיו, או השנה החדשה, או בכלל, אך יתכן כי הפעם זו עת כזו. יתכן כי ההיקשרות הזו שלי אל אותו חתול, והקושי הרב שהיה לי להתמודד עם היעלמותו הפתאומית, יתכן כי כל זה הנו סימפטום למצב נפשי מסוים. בעבר הרחוק, כאשר עוד הייתי סטודנט באוניברסיטה, הייתי שרוי חלק ניכר מהזמן במצב מעין זה. הייתי בודד, מאוד חסר ביטחון ומדי פעם שוקע בדכאונות. המצב הזה היה מעין גילגול למצב דומה עוד מימי הצבא, שלרוב היה בא והולך בגלים. בעת הימים הרחוקים של הצבא, כאשר המצב הזה שרר במלוא חריפותו, הצלחתי להתמודד עמו באמצעות הכתיבה. בעת ימי האוניברסיטה פסקתי כמעט מלכתוב ואומנם לא היה מדובר באופן חריף כמקודם, אך נראה כי ההתמודדות שלי באותה עת עם תקופות מעין אלו הייתה באמצעות טיפול והיקשרות, אולי אפילו אובססיבית של ממש, לחתולי רחוב. אחד המקרים הכי קשים עבורי היה היקשרות לחתולה קטנה אחת, טרי- קולורית, שאת אמה הצלתי בזמנו לאחר שהורעלה. מאוד נקשרתי אל החתולה הצבעונית הזו ואפילו חשתי באופן מסוים שהיא מעין ילדה מאומצת עבורי. בסופו של דבר היא נדרסה למוות, פחות או יותר מול עיני. היה זה מקרה מאוד טראומטי עבורי ואני ממש התאבלתי עליה במשך חודשים ארוכים. גם יותר משנתיים לאחר מכן, בעת טיפול אנרגטי אצל שאמאן בלב המדבר בדרום עלה הדבר מחדש. סצינה אחת כזו,בה צפיתי עוד בתקופת בית הספר, אך זכורה לי בוודאות עד היום היא מתוך אחת הגירסאות ללאסי הכלבה- באותו סרט ישן מצטרפת לאסי בנדודיה לנודד זקן וערירי המחזיק בכלבת פודל קטנה שהיא בעצם חברתו היחידה בעולם. בעת מסעם נתקלים השלושה בשודדי דרכים שמתנפלים על הזקן. לאסי וכלבת הפודל תוקפות את השודדים. לאסי מצליחה להניס אותם, אך לפני כן הם מספיקים להכות את הפודל למוות. הסצינה הזכורה לי עד היום היא של אותו נווד כשהוא כורע מעל חברתו הכלבה ופורץ בבכי. סרט נוסף בו צפיתי לפני שנים רבות מאוד הוא גירסה לאחד מסרטי רובינזון קרוזו, אולי מיני סידרה. בגירסה הזו לפני שרובינזון פוגש בששת הוא מתיידד עם כלב נאמן שמצא על האי. בסופו של דבר הכלב נעשה חולה במחלה קשה ומת. רובינזון קובר אותו כשהוא מתייפח בבכי ומתאבל עליו ימים ארוכים. סרט אחר מביא את סיפורו האמיתי של ילד חולה איידס הנאלץ להתמודד, בין היתר, עם כלבו האהוב שנדרס. לרוב איני נוהג לבכות בעת צפייה בסרטים אך זכור לי היטב כי הסצינות האלו העלו דמעות בעיני. ואם ניקח סצינה מתוך סרט חדש למדי, הרי זו תהיה מתוך הסרט "אני,אגדה" עם ויל סמית. אומנם הסצינה הזו פחות עוצמתית בעיני מהקודמות, כי יש בה אלמנט בדיוני ולא אמין ובכל זאת היא מעוררת צמרמורת- כאשר סמית, בדמות השורד האחרון בניו-יורק לאחר מגיפה קטלנית, נאלץ להמית בעצמו את כלבתו, המשמשת לו חבר יחיד, כשמסתבר לו שגם היא לקתה בוירוס. לאחר המקרה כבר לא אכפת לדמותו של סמית לפעול כנגד אינסטינקט ההישרדות שלו ולנסות למות. סצינה מאוד מרגשת אחרת היא מתוך הסרט הנוגע- "על עכברים ואנשים", שם אחת הדמויות בחווה היא של זקן שגם לו יש חבר נאמן בדמות כלב. הכלב הזה נוהג לנבוח ללא הרף והדבר מפריע לשאר עובדי החווה ובאחד הקטעים משכנעים אותו הפועלים כי אין מנוס מלירות בכלב למוות. אותו איש הנו ככל הנראה מבוגר מדי מכדי להתנגד להם והוא מאפשר למישהו לקחת ממנו את הכלב ולהוציא אותו החוצה והמצלמה מתמקדת בפניו של המבוגר, גם לאחר שנשמעת מבחוץ ירייה... ואולי הסצינה העוצמתית בעיני מכולן מופיעה בסרט המקסיקני- "מציאות נושכת" המביא שרשרת של סיפורים המתקשרים כולם לקורותיו של כלב קרבות. לקראת סוף הסרט נאסף אותו כלב בידי אדם מתבודד המחזיק בביתו כלבים רבים המשמשים בתור חבריו היחידים. הכלב הזה הנו ידידותי לבני אדם, אך כאשר אותו אדם יוצא בבוקר לעיסוקיו, נשמע הכלב לאינסטינקט שבני אדם אחרים השרישו בו ונושך למוות את שאר כלבי הבית. כאשר המאמץ שלו חוזר הוא מזדעזע לגלות את כלביו האהובים שוכבים מתים או גוססים למוות בכל רחבי הבית. הוא עובר מאחד לאחד וקורא להם, ולאחר מכן הוא שולף כלי נשק ומכוון אותו בחמת זעם אל הסוס הטרויאני שהביא, אל אותו כלב רצחני שכעת חוזר להיות לכלב רגיל ומביט אל עבר הנשק בעיניים גדולות. בסופו של דבר המתבודד הדומע ומוכה הצער אינו מסוגל לירות בכלב החדש ושולח אותו לדרכו. אולי מתוך הבנה כי הכלב הזה עשה פשוט את מה שבני אדם אחרים אימנו אותו לעשות כאשר היו מהמרים עליו בקרבות רחוב עם כלבים אחרים, וכי אם יש אשמה הרי שהיא טמונה באותם אנשים ולא בכלב הזה. העלתי כאן בזכרוני סצינות מסרטים שונים לגמרי ובכל זאת חוט אחד קושר בינן, אולי אותו חוט שהביא אותי לכתוב את הרשומה הזו. חוט שמקורו בבדידות, לעתים כפויה, לעתים מרצון והוא עובר דרך הרצון למצוא נחמה בדמותו של בעל חיים נאמן שעקב הנסיבות משמש כתחליף לחברים אנושיים, וכאשר אותה חיה מתה הצער על כך הופך להיות הרבה יותר עמוק ומייסר מצער רגיל על מות חיה. מאז אותה חתולה צבעונית שנדרסה למוות עברו לא מעט שנים ודברים שונים השתנו בי- הכרתי אנשים שונים, חברויות אמיצות נוצרו, אהבות נחוו וקשרי זוגיות נתממשו. וכך גם תחושת הביטחון שלי בעמידה מול אנשים, ואף הובלתם בעת הצורך, השתנתה פלאים. אך גם כאשר נדמה לנו שהכל בנו נשתנה ללא היכר, בכל זאת נמצא את עצמנו לעתים באותה נקודת זמן רחוקה המכילה דפוס מסוים שחשבנו כי השתחררנו ממנו זה מכבר. במקרה הזה מדובר באותה תחושת בדידות אנושית, המביאה להיקשרות נפשית חזקה מדי, ואולי אף לא בריאה במידה מסוימת, לבעלי חיים. חתולי רחוב במקרה שלי. בעבר הלא רחוק היו לי תקופות ארוכות למדי של בדידות כזו, אך ההבדל הוא שאז הדבר לא הפריע לי. אפילו להפך- נהניתי מהתחושה הזו. כיום התחושה הזו חזרה להכביד, אפילו מאוד, כפי שהיה באותה תקופה רחוקה בה נקשרתי כל כך אל אותה חתולה צבעונית ולא הצלחתי להתגבר על מותה. הסיפור הקודם אותו הבאתי לכאן- פנס הקסם, נכתב לפני מספר שנים, בעת תקופה מכבידה כזו של תחושת בדידות מעיקה. חזרתי אליו כעת כי אולי הייתי זקוק לשמוע שוב את אותו שומר לילה מדבר אליי ממעמקי הלב. הפעם הקודמת בה ממש חזרתי אליו הייתה כמחצית השנה לאחר אותה "שיחה" עצמה, בעת המלחמה הקשה שהייתה בצפון. היה זה בדיוק לאחר שהשושנה, זו המוזכרת בסיפור, נסעה ועזבה מבלי לדעת מתי בכלל תשוב. הייתי זקוק אז למילותיו המנחמות של השומר יותר מכל והפעם הזו מוזכרת בסיומו של סיפור אחר שכבר הובא לכאן- טיול פרידה. התחושה היא כי אז באמת הצלחתי לשמוע אותו מדבר אליי מתוך הסיפור, מתוך הלב, לובש חיים משל עצמו. כיום זה כבר הרבה יותר קשה- משהו השתנה וסוד קסמו של הפנס דעך ביחד עם אורו. אבל זהו פנס קסמים, כך אני שב ומזכיר לעצמי, וככזה אורו לעולם אינו כבה, גם אם הוא נעשה דהוי יותר עם השנים. בזמנו, כאשר סיימתי את הסיפור הזה, קראתי חלקים ממנו לשושנה עצמה. היא כמובן קינאה בילדת הירח. ילדת הירח, שלא רק שאכן כתבה לי את כל אותם מכתבים המוזכרים בסיפור, אלא גם נהגה לקרוא את כל סיפוריי שהתפרסמו בזמנו באתר במה חדשה, נדהמה לגלות שהיא עצמה הפכה לדמות בסיפורים אלו. הסיפור הזה מאוד חימם את ליבה וקשר המכתבים ביננו חודש. שנה לאחר כתיבת הסיפור אף יצא לנו להיפגש, פעם אחת יחידה וקסומה, בביתה שבקיבוץ, אותו "אדמת ירח" של מרחבי שדות ירוקים. והיום? השושנה עזבה שוב, וקשר המכתבים עם ילדת הירח דעך באופן טבעי עם השנים ולבינתיים ניתק לחלוטין. גם שומרי הלילה, כפי שמוזכר בסיפור, פרשו לגימלאות. נותר רק הפנס המאיר באורו החלוש ועדיין מבטיח לאלו היושבים תחתיו את סוד ההמתנה. אך גם אתם נותרתם. גם אתם כאן, מלווים את מילותיי בעיניים טובות ומאירות. ובזכותכם אני חוזר שוב אל השושנה, ואל ילדת הירח, ואל שומרי הלילה, ואל פנס הקסמים. בזכותכם הפנס ממשיך להאיר. |