כותרות TheMarker >
    ';

    משפט שלמה

    מיש מש של המחשבות שתסתובבנה לי בראש, דברי תורה, הרצאות, רעיונות מעניינים שאתקל בהם - בקיצור, מעין מראה גדולה.

    לזכרם של סבא וסבתא, אריה ודבורה הפטקה ז"ל

    21 תגובות   יום ראשון, 13/9/09, 09:21

     דברים שנשאתי באזכרה במלאות עשור לפטירת סבתא, ה' אלול תשס"ט.

     

    התבקשתי לדבר מספר מילים לזכרם של סבא וסבתא אריה ודבורה הפטקה ז"ל ולא ידעתי לאיזה כיוון לפנות:  האם לספר זכרונות אישיים, האם לנסות ולקשור לפרשת השבוע, או לתור בעקבותיה של חסידות סוכוטשוב בפולין ולבסוף בחרתי בדרך הזיכרונות, ולספר גם את הדברים הפשוטים והידועים כדי שהזיכרונות ישתמרו וכדי להנחיל לדור הבא שצומח במשפחתנו. 

    סבא אריה וסבתא דבורה גרו בתל אביב. בעשרים שנותיהם האחרונות, השנים שבהם אני הכרתי אותם, הם גרו בדירה יפה ולא גדולה ברחוב בצלאל, רחוב שקט במרכז תל אביב, הסמוך לרחובות ויצמן וארלוזורוב לא הרחק מתחנת רכבת מרכז.   

    הדירה בקומה שנייה, הייתה מרוהטת בטעם. רהיטי עץ כבדים בסגנון עתיק עם ספות אדומות, ולצידם חדר עבודה כחול בו הרבינו להשתעשע. בחדר העבודה נחה, רבת קסם, מכונת כתיבה שעל קלידיה הרביתי לתקתק, מוציא דף אחרי דף של תקתוקים וגלגול הדף החוצה המלווה בצליל פעמון. מעל השולחן נח ארון ספרים מלא וגדוש במיטב הספרות בעברית ובאידיש, ספרי ש"י עגנון המצויים כיום בביתי ולצידם ספרי זיכרון לקהילות השונות. 

    נחזור דרך המסדרון הצר, נדלג לרגע על האמבטיה שם משתכשך לו סבא ביום שישי במשך שעה או יותר, ונעבור במטבח, שם נפגוש את סבתא דבורה. נמוכת קומה, שערה בהיר ומטופח, כחולת עיניים, מסתובבת נמרצת וחייכנית בממלכתה ומבשלת מטעמים נפלאים לסעודות השבת, גפילטע פיש אפרפר וטעים מאין כמוהו, לאחריו מרק עוף, עוף שחום בגריל ולצדו תפוחי אדמה, כרוב אדום עם טשולנט , ולקינוח לפתן תפוחי עץ בכלי זכוכית נאה שבמרכזו תקוע תות אדום. נחטא אם לא נזכיר את הציבלע, אותו סלט ביצים ובצל המוגש בצלחת זכוכית מוקף בפלחי מלפפון, לצדם של קרקרים עבים ומפותלים. גם במהלך השבוע יכולת לבוא ולקבל ארוחת צהריים שהוכנה זה עתה מכל טוב, ולאחריה להשתרע על הספה בפישוט רגליים ולנמנם את מנוחת הצהריים, השלאף שטונדע. 

    יום ששי בצהריים, מאכלי השבת כבר מוכנים ואנו באים מבני ברק לבקר. התירוץ הוא קבלת הגפילטע פיש. סבתא מקבלת את פנינו במאור פנים ומשוחחת עמנו על דא ועל הא, על השולחן מונח עתון מעריב, וסבא באמבטיה, עד שהוא יוצא משם בחולצת כפתורים לבנה ובמכנסי השבת  והאמבטיה מלאה אדים. הילוכו בוטח על אף שנותיו, ראשו מקריח, עיניו הטובות שוחקות ולחיצת ידו איתנה ומלווה בנשיקת לחי. סבא נכנס למטבח ומצטרף לשיחה הנגדעת עד מהרה בשל אילוצי השבת העומדת בפתח, מתווכח עם סבתא על כל נושא שבעולם, עד שסבתא רוכנת אל המקרר ומוציאה ממנו קופסת פלסטיק ובה נחות בשלווה קציצות קרות בציר דגים, ועל ראשיהם כיפה של גזר, שתאכלנה בתיאבון רב בבני ברק בשבת, וגם לדוד שלמה הפטקה שמורה המנה שלו, הוא מגיע עוד אחרינו. 

    קיץ. סבא וסבתא אינם נראים בארץ ביולי אוגוסט, הם בשוויץ בדירה קבועה, שם הם מבלים בקיץ השוויצרי הנעים. שנים רבות של עבודה קשה מניבים להם רווחה כלכלית לעת זקנה, וזו מנוצלת לחופשה ארוכה באלפים הקרירים. לקראת אלול שוב נראים פעמיהם בארץ, ואנו מגיעים נרגשים לתל אביב באחד מימות השבוע, הפעם בהרכב מלא שלא כמו בימי שישי, ומקבלים את פניהם. במגירה בסלון נחים להם שוקולד טובלרון שלא היה אז בארץ, וחפיסות שוקולד עטופות בנופי שוויץ, והטעם, אוי הטעם. 

    חנוכה. ערב חורפי ואנו נוסעים להדלקת נרות אצל סבא. מתוך וטרינת הזכוכית נשלפת אחר כבוד חנוכיית כסף ענקית, וסבא מדליק. לביבות מוגשות לשולחן, וסבא מחלק לכולם מטבעות זהב שכולן נגנבות לאחר מכן בפריצה לבני ברק.  

    פורים. סעודת פורים על שולחנו של סבא היא מעין משתה שושן. האוכל מוגש בכלי הפורצלן היוקרתיים ביותר, במגשי הענק, המאכלים המשובחים ביותר מלווים ביינות מהם לוגם אחד הדודים לרוב. סבתא במטבח, סבא בראש השולחן לוגם כוסית של נוזל חריף במיוחד ומציע גם לי, אני לוגם טיפה ונחנק לקול צחוקו של סבא. אל השולחן זורמים המאכלים מעשי ידי סבתא: קציצות, מרק עוף עם הקרעפלך המסורתיים, וכמובן אותו לפתן זכור לטוב. שיחת המבוגרים נמשכת ואני חומק אל חדר העובדה לקרוא באחד מספרי הילדים, על גבורתו של דוד המלך או שמשון הגיבור עד שעיני נעצמות על הספה. 

    ליל הסדר. הבית זורח מניקיון ואנחנו נוחתים ברוב המולה, כמעט מדי שנה,  יחד עם ילדי אטינגר. השולחן ערוך ברוב פאר והדר, סבא מתעטף בקפוטה של שבת, חובש כובע בורסלינו על פדחתו וחוגר גרטל שחור,  ואנו שמים פעמינו אל בית הכנסת הקטן שברחוב בלוך, המכונה אורונצ'יק.  בית הכנסת קטן וישן אבל מטופח, קירותיו מצופים עץ והוא ממוזג, חלק גדול בתרומת ידו הנדיבה של סבא. סבא יושב בספסל צדדי ומתפלל בשקט, לצידם של הרב דב שחור, ד"ר מאיר גרוזמן ועוד חרדים אחרונים של תל אביב הישנה, המרבים לפטפט באידיש וגם להשתיק זה את זה בקריאות ששששש רמות. התפילה מסתיימת במהירה ואנו חוזרים אל הבית המואר באור יקרות של נברשת המורכבת מאלפי קריסטלים נוצצים. סבא פושט את הקפוטה ולובש מלכות, חלוק כחול מיוחד השמור בארון שליד הדלת, וליל הסדר נפתח בקידוש המושמע על ידו בבימבום אשכנזי מיוחד. אחר כבוד מוקראת ההגדה, האפיקומן נגנב, בדרך כלל על ידי ילדי משפחת אטינגר הזריזים מאתנו, סבא איננו מאריך בדברי תורה והשולחן עורך מגיע, תקצר היריעה מלתאר. עם התקדמות הסדר פורשים הילדים אחד אחד ומשחקים בחדר הכחול, הספות נהפכות והמזרונים נעקרים לדהירה פרועה עליהם במסדרון אל הסלון לצורך השינה המלווה תמיד בהתרגשות כללית. ולא נשכח את החזרת האפיקומן כנגד מתנות נכבדות שמועד תשלומן נקבע לאחר החג. 

    בוקר של חג. לאחר לגימת התה ואכילת עוגה של פסח אנו צועדים לעתים עם סבא ולעתים בלעדיו אל בית הכנסת גבורת ציון. אבא מתכבד בתפילת שחרית עם ההלל ואלתר ולנר בתפילת טל עם הניגון המסורתי.  

    השנים מתקדמות, סבא וסבתא מתבגרים והאירוח בליל הסדר הופך פחות ופחות תכוף. האירוח כל השנה נשמר.  ואני לומד בישיבת תל אביב ומזדמן לבקר את סבא, הפעם למרבה הצער בבית חולים איכילוב שם הוא מאושפז. בביקורים אצל סבא וסבתא ניכר המתח על פניה של סבתא, ויכוחים תכופים פורצים ביניהם על רקע סירובו החוזר ונשנה לאכול ולהתחזק.  סבא הולך ונחלש ופתיל חייה של סבתא מתקצר. מדי פעם אני מגיע לבקר ומוציא את סבא לטיול של בוקר, חולפים ליד גן העיר שם סבא מציע לי אולי אקנה לך חליפה ואולי חולצה וחוזרים הביתה לארוחת צהרים. 

    ליל שבת, ו' שבט תשנ"ט. סבא מאושפז בבית החולים איכילוב בטיפול נמרץ. אנו באים לשבת. עם כניסת שבת מצבו של סבא משתפר, הוא משוחח עמנו מבעד לצינור החמצן והמסיכה ומאיץ בנו ללכת הביתה לשבת. מעודדים אנו עוזבים את המחלקה ואוכלים בניחותא , בשמחה ובניגונים את סעודת השבת שהכינה סבתא. תרדמה יורדת על הבית, אבא ואמא ישנים בחדר העבודה ואני נם על מזרן בסלון כשבחצות נשמעת דפיקה בדלת.

    אני מתעורר ופותח לשלמה את הדלת, פניו מבשרי אסון והוא נשען בכבדות על מזוזת הדלת. אורי הוא אומר באיטיות, סבא  איננו. אני לא מעכל לרגע. מה זאת אומרת סבא איננו, הרי עכשיו היינו אצלו. לאט לאט אבל תוך שניות ההכרה מתחוורת לאסון שיש לשתף בו אחרים. ההורים וסבתא ישנים ועכשיו השאלה איך מבשרים דבר שכזה. נבוך ומבולבל אני ניגש לאמא ומנענע אותה, אמא, סבא לא מרגיש טוב. שלמה פה. שהוא כבר יבשר לה. אמא נחרדת משנתה ואבא מקיץ, הם נגשים לסלון שם מבשר שלמה את הבשורה המרה, כולם נחנקים מבכי אבל מתעשתים להתייעצות ומחליטים שלא לבשר לסבתא. היא מתעוררת וחושדת, מה קורה פה, והם יוצאים בשיירה מהירה אל בית החולים שם היא מקבלת מפי רופאה את הבשורה המרה וצועקת ידעתי.

    אני בבית מחכה להם בלב הולם והם חוזרים בשיירה עצובה, ומתיישבים במטבח להגות את האבל המשותף, לנתח את המצב ולהעלות זיכרונות על כוס תה עד לפנות בוקר אז שוב אופפת דממה את הבית. במוצאי שבת סבתא מצלצלת אל אסתר ואומרת לה אין לך אבא. 

    סבא נטמן בחלקה בבית העלמין ירקון. להיקבר בחלקת חסידים איננו יכול, לא היה לו זקן והייתה לו טלוויזיה. מעיד אני עליו שהוא חש בנח גם עם שכניו הדתיים סתם. מי שאיבד את כל המשפחה והחברים בידי הצורר איננו יכול להיות בררן גדול על המידה בבחירת שכנים, לא בחיים וגם לא לאחריהם. על המצבה מונצחים לעד קרובי משפחתו שלא זכו לקבר ישראל. 

    שבעה ושלושים ואנו עולים עם סבתא לקבר. היא מצביעה בידה על החלקה הסמוכה, פה אני רוצה להיות. לא ירחק היום. בינתיים הכל כאילו כרגיל: הבית מסודר, נקי, ארוחות מוגשות ואורחים מתארחים, ובליבה של סבתא בור גדול נפער, והבור ריק אין בו מים, אבל מחלות מתגנבות אליו, חורשות רעה על סבתא. היכן שאין שמחה באה מחלה.

    שבת, ואני ובת דודתי נחמי הפטקה מתארחים אצל סבתא, אוכלים מהמטעמים ושרים מניגוני השבת ומעלים זיכרונות, וסבתא אומרת שרק דבר אחד היא רוצה. להיות אתו שוב. ואותה שבת מעלה בי זכרון על שבת אחרת שהייתי שם, אני כבר במיטה וסבא מגיח מהמטבח עם כיבוי האור על ידי שעון השבת, לאחר לגימת כתריסר כוסות תה הישר מהמיחם הרותח, והוא תועה בחשיכה ואומר בקול רך, דורצ'ה, לשמוע היכן סבתא באפילה, ואני שומע את הנימה הרכה בקולו ומשתאה על  האהבה האצורה במילה הזו היחידה.  

    סבתא הולכת וגוועת לאיטה, הלב רוצה להמשיך הלאה לעולם אחר עד שביום שלישי ה' באלול מגיעה הבשורה המרה. שוב מסע לוויה היוצא מבית הכנסת אורונצ'יק, והמספידים דורשים אשת חיל מי ימצא, והאדמור הצעיר לבית סוכוטשוב דורש בכי תצא למלחמה על אויביך. 

    עוד הרבה יש לספר. על שנים מוקדמות יותר, על שנות עבודה ועמל, על השריפה הגדולה ששרף השם בפולין, על חיי יום יום ועל שבת וחג, על קרובי ורחוקי משפחה, על דודה יהודית עמה הייתה סבתא משוחחת בטלפון בפולנית שוטפת, על הלימוד של סבא שניגונו היה שוטף את הבית בשבתות בבוקר, על ניגוני השבת הארוכים והיפים. כל מה שסיפרתי היא מנקודת מבטו של ילד שאהב את סבא עד כלות ושמתגעגע אליו עד היום.  

    אשרינו שהיו לנו סבא וסבתא ללמוד מהם דוגמה לחיים של קודש וחול, של אהבה ודאגה, של רצינות ושל הומור בריא. חיים שלמים חיו, 84 שנים כמניין דף, דף של חיים, פרק של חיים הם רשמו בתולדות משפחתם עד לסיום. ותפקידנו לזכור ולהזכיר, לשמור ולאהוב.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/9/09 11:18:

      צטט: עודאחד 2009-09-23 10:55:49


      אתה כותב מקסים

      אני חושב שזו מחווה יפהפייה לסבא וסבתא שלך

      גמח"ט

       

      תודה רבה

      שנה טובה!

       

        23/9/09 10:55:


      אתה כותב מקסים

      אני חושב שזו מחווה יפהפייה לסבא וסבתא שלך

      גמח"ט

       

        22/9/09 09:56:

      צטט: itay_m 2009-09-21 18:26:46


      סבתי נפטרה ביום רביעי האחרון. כרגע האבל עדיין קרוב מידי אבל אני מקווה שבבוא היום אכתוב מילים יפות כמו אלה לזכרה.

      אני משתתף בצערך, ומאחל לך שבשנה הקרובה תדע רק שמחות.

       

      לעתים העלאת זכרונות דורשת מידה של ריחוק מבחינת זמן. כמו שאתה רואה, אצלי זה לקח עשר שנים...

       

       

        21/9/09 18:26:

      סבתי נפטרה ביום רביעי האחרון. כרגע האבל עדיין קרוב מידי אבל אני מקווה שבבוא היום אכתוב מילים יפות כמו אלה לזכרה.
        21/9/09 14:40:

      צטט: גרפו :) 2009-09-20 20:21:29


      יפה ומרגש. מזכיר לי את סבי וסבתי שנפטרו.

       

      יחד עם זאת, אני חושב שזכרונות אינם בהספדים, אלא בפכים מהיום יום שמזכירים לך את הנפטרים. ולכן לא הייתי מכביד ראש בשאלה מה הכנסת בהספד ומה לא. העיקר שרוחם של הסבים חיה איתך ביום יום, בסלט, בגינוני האוכל, בגפילטע, בדברים שעוברים לילדים שלך ממך גם אם אינם יודעים את מקורם.

       

       

      תודה ידידי היקר על תגובתך היפה.

      אכם הם חיים בזכרונות ובפכים הקטנים והגדולים.

      למעשה כתבתי את הזכרונות הקטנים כדי להעביר אותם לדור הבא, שלא הכיר אותם או שהיה מאד צעיר שהם נפטרו.

      בסך הכל, אנחנו מנסים לחנך על המורשת והדרך שלהם, ולכן חשוב לי שיכירו.

       

        20/9/09 20:21:


      יפה ומרגש. מזכיר לי את סבי וסבתי שנפטרו.

       

      יחד עם זאת, אני חושב שזכרונות אינם בהספדים, אלא בפכים מהיום יום שמזכירים לך את הנפטרים. ולכן לא הייתי מכביד ראש בשאלה מה הכנסת בהספד ומה לא. העיקר שרוחם של הסבים חיה איתך ביום יום, בסלט, בגינוני האוכל, בגפילטע, בדברים שעוברים לילדים שלך ממך גם אם אינם יודעים את מקורם.

       

       

        19/9/09 18:06:
      שנה טובה

      - שנה של הכרות מעמיקה עם עצמי הקיים ושינוי לעצמי חדש.

      - שנה של שיפור מיומנויות תקשורת בין אישית.

      - שנה של שיפור האיכות של קשר זוגי קיים, של שיתוף פעולה והדדיות.

      - שנה של התמודדות נכונה עם משברים ודילמות.

      - ולמי שעובר את החגים לבד, שנה של מציאת אהבה.



      שנה מלאת אהבה,

      מאמן אישי לזוגיות

      acoach4u.co.il
        14/9/09 07:55:

      צטט: עו"ד יעל גיל 2009-09-13 23:08:30

      אורי, זה כה מזכיר לי את בית סבי וסבתי ז"ל. בקראי את סיפורך, הרגשתי שאני חוזרת לבית ההוא עם המאכלים של סבתא, המשפחה והבית שוקק החיים.

      שנה טובה לך אורי היקר, בריאות וחיים טובים. 

      שנה טובה, יעל. וכל הברכות יתקיימו גם בך וביקרים לך.

       

        13/9/09 23:08:

      אורי, זה כה מזכיר לי את בית סבי וסבתי ז"ל. בקראי את סיפורך, הרגשתי שאני חוזרת לבית ההוא עם המאכלים של סבתא, המשפחה והבית שוקק החיים.

      שנה טובה לך אורי היקר, בריאות וחיים טובים. 

        13/9/09 22:40:

      צטט: אריאל, חיפה 2009-09-13 22:37:15

      מרגש.

      הזכרון שהם מותירים אצלנו - אלה חייהם לאחר מותם.

      כאשר אתה מספיד אנשים מן הסוג הזה, הבעיה אינה מה לומר - אלא מה להשמיט.

      אכן, לא אמרתי אלא פסיק. בכלל, התלבטתי מה לומר כי ברור לי שכל הספד עליהם יהיה מעט מדי. אז העליתי זכרונות בלבד.

      אני שמח שאהבת.

       

        13/9/09 22:37:

      מרגש.

      הזכרון שהם מותירים אצלנו - אלה חייהם לאחר מותם.

      כאשר אתה מספיד אנשים מן הסוג הזה, הבעיה אינה מה לומר - אלא מה להשמיט.

        13/9/09 22:36:

      צטט: סיגל מוסקוביץ 2009-09-13 21:58:45


      "ותפקידנו לזכור ולהזכיר, לשמור ולאהוב".

      אורי,

      אהבתי את המשפט הזה

      כמה חשוב ונכון

       

      תודה סיגל, אכן הרבה אהבה הייתה שם. שנה טובה!

        13/9/09 22:35:

      צטט: עו"ד בן-צוק 2009-09-13 19:14:52


      "הבית המואר באור יקרות".... כתבת,

      זה התמצית של הכל וגם שלך.

      שנה טובה אורי !

       

      איזו תגובה יפהפיה, ספיר.

      אשתדל להיות ראוי.

        13/9/09 22:33:

      צטט: denit2 2009-09-13 19:06:59


      אורי , גם אותי ריגשת . שנה טובה.

      שנה נהדרת!

       

        13/9/09 21:58:


      "ותפקידנו לזכור ולהזכיר, לשמור ולאהוב".

      אורי,

      אהבתי את המשפט הזה

      כמה חשוב ונכון

        13/9/09 19:14:


      "הבית המואר באור יקרות".... כתבת,

      זה התמצית של הכל וגם שלך.

      שנה טובה אורי !

        13/9/09 19:06:

      אורי , גם אותי ריגשת . שנה טובה.
        13/9/09 17:54:
      חן חן, אילנה. שנה טובה, שבה כל משאלותייך יתגשמו לטובה.
        13/9/09 17:48:

      נפלא וגם שנה טובה והרבה טוב
        13/9/09 16:03:

      צטט: אורי דרור (moriarty) 2009-09-13 15:34:05

      ריגשת אותי.

      תודה רבה, ושנה טובה!

       

      ריגשת אותי.

      ארכיון

      פרופיל

      zeirauri
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין