בחלומי הלילה התייאשתי מבית הספר שלו. הסתכלנו אחד על השני, היה רועש וצפוף, ערמנו תיק על כתף ונשלפנו משם. בחוץ היה אוויר שהתנהג יפה ויצאנו לחפש לו מקום אחר ללמוד בו אנגלית ותורה. אחרי שהתרחקנו מרחק הגון, הכביש הפך לאביזר הנוף העיקרי ולא נראה מקום יישוב באופק. "אני צמא!", פעה מחמלי. "תיכף מגיעים", הרגעתי אותו בחוסר אחריות משווע, המאפיין חלומות. לקראת שלוש לפנות בוקר (הערכה גסה) עמדו רגלינו מתחת למבנה מלבני וחדש למראה, שהצהיר באותיות גדולות שיש בו הכל: מתנ"ס, מרכז קניות, קופת חולים ובית ספר. הלכנו לפי החיצים והגענו למתחם שבו לימדו ילדים. בפתחה של כל כיתה הייתה דלת צבועה כתום בהיר.

יצאתי משם בגפי. כנראה שמצא חן בעינינו הקונספט או שסתם היה חם. כשהתחלתי לצעוד בדרך ממנה הגעתי, הפניתי את ראשי על מנת לבדוק באיזה מקום יישוב השארתי את הרמתגני שלי. "BEER TUVIA", היה כתוב על המבנה, וגם "מתנ"ס" באנגלית. בחלומות האנגלית שלי טובה יותר.

בבוקר התעוררנו והתארגנו לבית הספר. הוא היה קרוב, נינוח יחסית, וילדים חייכנים קידמו את פנינו מאחורי הגדר הגבוהה. ועדיין: אנחנו רוצים שיגמר כבר. שיגיע שלישי לפנות בוקר ונטוס מכאן. נוט באר טוביה באט לונדון. סיי ביי ביי טו סקול, ג'וניור!