כותרות TheMarker >
    ';

    המגירה

    ארכיון

    איזה כיף, סרט מלחמה ישראלי זוכה בפרס בינ"ל

    2 תגובות   יום ראשון, 13/9/09, 10:24

    "זה ההישג הכי גדול של הקולנוע הישראלי" במילים אלו תיאר שמוליק מעוז את הזכייה של סרטו "לבנון" בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה היוקרתי. הפעם האחרונה שעשינו כבוד בפסטיבל אנטישמי הייתה כמובן עם חנה לסלאו ב"איזור מסוכן" של עמוס גיתאי. מצד שני היה את "ואלס עם באשיר" שקיבל גלובוס הזהב, אבל זה איגוד העיתונאים הזרים בארה"ב.

     

    כיף ונחמד להיות עדים להכרה שכזו בקולנוע הישראלי, בעיקר בימים כאלו (מתי יש ימים אחרים?) בהם מוצרים עם תו תקן כחול לבן מבוטלים ומוחרמים מראש על ידי "אמנים" ו-"אינטלקטואלים" למיניהם שחושבים שבכך הם תורמים משהו לשלום העולמי. אירוני שהמסקנה אליה הגיעו אלו שמטיפים לקבלת האחר ונגד הפאשיזם היא שצריך להחרים ולבטל את ישראל כדי לקדם את האג'נדה המחבקת שלהם...אבל לא בכך עסקינן. החורים בנראטיב של השמאל הבינ"ל לפעם אחרת.

     

    חבל שדווקא בימאי יחסית אלמוני בארץ צריך לשמש הדוגמא לטיעון שיבוא מיד ולא בימאים מוכרים וחזקים יותר כמו האחים ברבש או גיתאי עצמו, ומבלי לגרוע מההישג של "לבנון" - היה נחמד פעם אחת לשם שינוי לראות סרט ישראלי שעוסק ב... חיים, נניח. לא בצבא, לא במלחמות לא באותו נראטיב ישראלי לעוס ומאוס. "בופור", "ואלס עם באשיר", "שתי אצבעות מצידון","יוסי וג'אגר", לבנון", "כיפור" - כמה כבר אפשר לחטט בזה? כן, אנחנו חברה מיליטנטית וכן, ידענו, יודעים וכנראה נדע עוד מלחמות אבל יש פה גם חיים.

     

    אם לשפוט על פי ההיצע התרבותי שלנו לגויים, בישראל כולם הולכים עם מדי חאקי. כולם בצבא, כולם גברים, כולם מנשנשים קבנוס עם שוקולד ואחד את השני מדי פעם. יש רק חזית, אין עורף.

     

    אין ערים שוקקות חיים עם אוטובוסים (לא כאלו שמתפוצצים, רק נוסעים מתחנה לתחנה ומגיעים באיחור של עשר דקות), אין פאבים, אין גנים וטיילות. אין קניונים וחנויות. אין פה אנשים שמתעסקים אפילו רק 5 דקות ביום במשהו שאיננו צבא או מלחמה. אין אהבות, אין בגידות, אין זיונים, אין מוסיקה, אין ריבים, אין חברויות.

     

    המחאה הזו על עיסוק היתר בפן המאוד ספציפי של החברה הישראלית כן עברה במישור המקומי. עובדה שהתכנים שממלאים את משבצות השידור הטלוויזיוניות שלנו למשל אינם ממש נוגעים לענייני מלחמת הקיום הנצחית שלנו. אם לפני עשר שנים היה "טירונות", היום זה "גירושים נפלאים", "מתי נתנשק", "סרוגים" וכו'. סוגיות חברתיות - כן אובססיביות צבאית - לא.

     

    סביב נושא ייצוג הקולנוע הישראלי בחו"ל יש כמובן אג'נדה פוליטית, איך לא. גם אחרי שסרטים כמו "הכוכבים של שלומי" או "האסונות של נינה" הצליחו בארץ כנראה שאת המימון מספקות הקרנות השונות רק לכאלו שלא עושים אמנות עבור האמנות אלא עבור ההסברה הישראלית בחו"ל.

     

    סרטים ישראלים שעוסקים בנושא הצבאי-פוליטי משרתים היטב את ההסברה שלנו ואת מירוק התדמית העולמית. "אנחנו עם כובש, אבל אין לנו ברירה. תראו כמה אנחנו כואבים ומלאי רגשות אשמה. אבל גם הם לקחו לנו ועשו לנו. בבקשה , תאהבו אותנו! אנחנו טובים! אנחנו יורים ובוכים ותראו איזה חתיכים".

    וכמובן שהגויים אוכלים את הכל בהנאה. הם מקבלים אישור לאמונות האנטישמיות והחשוכות שלהם שבישראל יש רק טנקים ברחובות ונותנים פרסים לבימאים שכאילו "מביאים את המציאות" ובעצם מאכלים אותם באותו התבשיל שהם כל כך רגילים ללעוס. אנחנו, מאידך נורא גאים בעצמנו איך הצלחנו ככה מול הגויים- כולם מקבלים את מה שרצו.

     

    ומי סובל? הקולנוע הישראלי כמובן. לא ראיתי את "לבנון" אבל אני מוכנה להתערב שיש שם סצנה שהטנק חוטף איזה נ"ט, החבר הכי טוב של הדמות הראשית נפצע ותוך כדי שהוא גוסס בזרועותיו זועק אשרי לוי "לא, צ'יפופו אל תמות עוד לא הספקנו לטוס להודו". או משהו דומה. בלי לזלזל בסרט הזה או באף אחד מהסרטים האחרים - זה מתחיל לשעמם.

     

    מלחמה זה לא נעים, אבל עוד יותר לא נעים לחיות במקום בו התרבות באה בשירות הדיפלומטיה. הגיע הזמן שהקרן לקולנוע תשאיר בידי משרד החוץ את הטקסט המיושן של "זה עולה לנו בבריאות הכיבוש הזה". שייקחו את האחים ברבש ואת שמוליק מעוז וארי פולמן ויוסף סידר וכל תסריטאי שהיה במלחמה ויש לו סוגיות שירצה לפתור. שיקבלו מימון מהמדינה לעשות את סרטי המלחמה שלהם ושיקרינו אותם באוניברסיטאות זרות שרוצות להחרים אותנו.

     

    מוטב לה, לקרן לקולנוע לעסוק בקולנוע. קולנוע ישראלי משמעו לא רק סרטי צבא וכמה רע זה מלחמה. קולנוע אמור לשקף את החיים שלנו, לספר סיפורים מרגשים ומעניינים בעין של אנשים כישרוניים שיודעים לספר סיפורים. ולא חסרים במדינה הזו כאלו. מה שחסר להם זה עזרה ומימון. מה שחסרה להם זו במה לספר את הסיפורים שלהם. מדי פעם "מתפלק" להם איזה שלומי או נינה שחס ושלום לא מעוניינים לדבר איתנו על מלחמות. הגיע הזמן שיתפלק להם יותר. אולי לא יתחנפו אלינו האירופאים הטרחנים אבל לשם שינוי יהיה מעניין ללכת לסרט ישראלי.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/9/09 10:43:

      בוא נעשה סדר בדברים - אחרי מחשבה מעמיקה וקבלה של דבריך.

      אין פה כעס כלפי היוצרים של סרטי הצבא. אני מהראשונים שיהיו בעד ביטוי רגשות, תסכולים וטראומות באמצעות אמנות, תהא זו אמנות הציור, הכתיבה, השירה או כל דבר אחר'. וכמובן כידוע אין אמנות נוגעת יותר מזו שבאה מן הלב. וברור לי שלחלקים נרחבים מהעם הזה יש בלב את לבנון. כי זו הצלקת שאנחנו צורבים על לבם של הילדים אותם אנחנו שולחים היישר מבית הספר לשדה הקרב.

       

      המיאוס שלי נובע מהצורה החד גונית, המשעממת, הלא הוגנת, הלא נכונה והמעוותת בה הקלונוע שלנו מוצג בפסטיבלים הבינלאומיים. אם כך, הטענות לא צריכות להיות מופנות כלפי רוב היוצרים (למעט האדון גיתאי שכה אוהב לעשות סרטים שכמה שיותר משמיצים את ישראל על מנת למצוא חן בעיני הקהילה הבינ"ל), הן גם לא צריכות להיות מופנות כלפי הקרן לקולנוע שבתור גוף ממשלתי אכן מחלק את העוגה בצורה שגם אחרים מקבלים ממנה והן בטוח לא צריכות להיות מופנות לקהל הישראלי שבוחר ליהנות מתכנים קולנועיים אחרים שלא מחטטים בפצעי הצבא.

      אני מבינה את היחס הזה. זה לא נובע מכעס על כך שמישהו מעיז לומר שאנחנו לא בסדר, וזה לא בהכרח נובע מכך שאנחנו מתכחשים למציאות אלא מכך שלפחות הדור שלי גדל אך ורק על פאתוס הצבא, בין אם בצורה הומוריסטית וצינית או בצורה דרמטית. הדור הזה גדל גילה שחייו מורכבים יותר ממבצע אנטבה ותן לשים ת'ראש על דיונה (ומבלי לפגוע בטקסטים אלו שמאוד יקרים ללבי) ורצה לראות גם דברים אחרים. 

      בכל מקרה, הבנתי שהטענות צריכות להיות מופנות כלפי אותם פסטיבלים שבבואם לבחון מועמדותו של סרט ישראלי כנראה בוחנים על מה הוא מדבר ועד כמה הוא נוקט עמדה. ככל שהנושא יותר קשור לצבא ויותר מבקר את עמדת ישראל- כך מתחבב עליהם יותר. מכאן הפער העצום בין ההצלחה של סרטי צבא בחו"ל לבין כשלונם היחסי בארץ. מה שקורה לדעתי הוא שהיוצרים מבטאים את עצמם ואת רגשותיהם, מפיקים שולחים את הסרט לפסטיבלים כי רצונם בהצלחתו וכשהסרט זוכה להערכה מביאים אותו לקהל הישראלי כאיזו גושפנקא. עכשיו, בגלל שאנחנו יודעים שהאירופאים לא יחמיאו לסרט ישראלי אלא אם כן הם משוכנעים שהסרט הזה מבקר את ישראל, נוצרת באופן מיידי תפיסה אצל הקהל כאילו היוצר הוא "גיס חמישי", "בוגד" שמוכר את העם על מזבח ההצלחה האישית. ואז מגיעים טוקבקים משמיצים ואז לא מגיעים אנשים לקולנוע מבלי לדעת בכלל במה מדובר. מצד שני, יש לזכור כי היו סרטים כמו "בופור" למשל שהצליח גם ברמה המקומית וגם בזו הבינ"ל. לגבי "ואלס עם באשיר" - אני שמעתי מאנשים איתם דיברתי דווקא מחאמות. הסרט לא הצליח בקולנוע וזה חבל כי הרעיון יפה מאוד.

      אבל כפי שאמרתי - אנחנו יודעים היטב היכן אנחנו חיים, לפעמים בנאדם רוצה להיזכר בעוד דברים שיש בחיים. זה נורא מזכיר לי כתבה שראיתי פעם בחדשות על אם חד-הורית שדיברה על כך שאין לה כסף להאכיל את הילדים ואז אמא שלי אמרה: "מעניין, אבל יש לה גוונים בשיער אז מאיפה הכסף?" ורק אני חשבתי, אז מה אם יש לה גוונים? זה שהיא ענייה אומר שהיא צריכה להפסיק להיות אישה? זה שאנחנו חיים בוורלנד אומר שאנחנו צריכים גם לשכוח מהיותנו סתם אנשים שאוהבים ומזדיינים ועובדים והולכים לסופר? 

       

      באירופה כנראה ימשיכו להתעניין אך ורק בסרטי מלחמה ביקורתיים וכך לשלול לחלוטין את הליגיטימיות של ישראל כמדינה מערבית וכל עוד נמשיך להוציא חיילים שבורים מהג'בלאות של עזה וביירות, יהיה מי שייתן להם את מה שהם כל כך אוהבים לראות - ישראל המכוערת. והיא קיימת, אין לי ספק. פשוט אני רוצה שהם יידעו שזה לא כל מה שהיא. כי יש בה גם צדדים יפים. ובגלל זה אני כל כך אוהבת אותה. 

       

        14/9/09 12:41:

      הכתיבה רהוטה ומשעשעת, וכהרגלך, גם העלית כמה נקודות מעניינות למחשבה, אבל... לדעתי ה"תיזה" שלך מוטעית לחלוטין.

      ראשית, את משום מה יוצאת מתוך הנחה שהקרן לקולנוע ממנת יותר סרטי מלחמה מסרטים אחרים. כדי להצדיק את הטענה הזו את צריכה להביא נתונים, ואין כאן כאלה.

      ובכן, טרחתי ועשיתי את שיעורי הבית שאת היית צריכה לעשות. הנה כמה מספרים (מתוך האתר של הקרן):

      בקטגוריה "דרמה-צבא" יש סרט אחד (כיפור). (בקטגוריה "הומאים-לסביות" יש שני סרטים.)
    • בקטגוריה "הסכסוך במזה"ת" יש שבעה סרטים, כולל "הכלה הסורית" ו"ביקור התזמורת". לא בדיוק סרטים מיליטנטיים.
    • בקטגוריה "יהודים ערבים" יש 11 סרטים, כולל "אוונטי פופולו" ו"חצוצרה בואדי". לאו דווקא הסרטים הכי גרועים ברשימה.
    • הקטגוריה הגדולה ביותר כאן היא..."דרמה", עם 44 (!!) סרטים. מקום שני? "דרמה משפחתית" (22 סרטים) ושלישי "דרמה חברתית" (21).
    • בסך הכל ספרתי מעל 300 סרטים (כולל יצירת המופת "אבא גנוב 2" שעוסקת ב"חיים"). מתוכם 20 (?!) שעוסקים ישירות במלחמה ו/או בסיכסוך הישראלי-ערבי.
    • זה פחות מ 7%.
    •  

      כמו בכל תעשייה, גם בקולנוע יש טרנדים. יתכן שעכשיו זה יותר טרנדי לעשות סרטי מלחמה ואולי זה קשור לאנשים שיושבים כרגע בוועדה או אפילו לתהליכים עמוקים יותר שהבשילו אצל יוצרי הסרטים עצמם...

      סרטי וייטנאם המפורסמים (שחלקם היו יצירות מופת שתרמו רבות לעולם הקולנוע, אפרופו "הקולנוע הישראלי סובל מזה") נעשו רובם בתקופה יחסית קצרה בשנות השמונים.

       

      אז זו הקרן. ואיך מקבלים את הסרטים האלה המבקרים? ברגשות מעורבים. חלקם מנסים לשפוט רק את ה"איכות הקולנועית" של הסרט. חלקם מתעצבנים על הסרט אבל מנקודת המבט השמאלנית דווקא ("יורים ובוכים", די דומה למה שאת אמרת), וחלקם מתלהבים. אני מתרשם שהחלוקה קשורה גם לשאלה מי מהמבקרים קשור למי מהיוצרים... בכל מקרה, לא עושה רושם שהמבקרים הישראלים מתלהבים מהז'אנר יתר על המידה.

       

      עד כאן יחס הממסד, ועכשיו נבדוק את התיאוריה שלך ש"אנחנו" (הציבור) מעדיפים את הסרטים שלנו ככה. כאן יש כנראה פחות מקום ל"נתונים" ויותר פרשנות אישית, אבל זאת שלי שונה לחלוטין מזו שלך. אני חושב שהציבור הישראלי לא ממש מת על הסרטים האלה. למעשה, אני חושב שרובנו די שונאים אותם.

      ה"ראיות" שלי הן בעיקר שתיים:

      1. תראי את התגובות על כל ידיעה כזו על עוד זכייה או מועמדות של סרט מלחמה ישראלי- רובם המוחלט של המגיבים ממהרים לנאץ את הסרט, את הבמאי, את השחקנים... 80% מהם לא ראו את הסרט ובכל זאת הם "יודעים" שזה סרט גרוע, אנטי ישראלי, אנטישמי...

      2. הסרטים האלה, באופן די גורף, נכשלים בקופות! אם הטוקבקיסטים היו מיעוט קטן וקולני של זבי חותם בני 14, ניחא, אבל הציבור הישראלי מדיר את רגליו מהסרטים האלה, גם אחרי שזכו לכל הכבוד והיקר מצד הגויים (ואולי דווקא בגלל זה). במקום זאת, אנחנו נוהרים לאולמות הקולנוע לראות סרטים "על החיים". סרטים כמו "איים אבודים" שאין ספק שתרומתם לקולנוע הישראלי עולה עשרות מונים על תרומת "בופור" למשל.

       

      הנה דוגמה קטנה, שאני מכיר באופן אישי- הסרט "7 דקות בגן עדן" של עומרי גבעון, זכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה ולהרבה פירגון ומחמאות בפסטיבלים אחרים, אבל הוא עדיין "מחכה להפצה רשמית" ולא עושה רושם שיש מי שימהר להפיץ אותו. על מה הסרט? על פיגוע. אין פה חיילים מיוסרים. יש פה אוטובוסים (שמאחרים בקצת יותר מעשר דקות). יש פה חיים ומוות. הצד של החיים והמוות שכבר אין לנו כוח לראות.

       

      גם הדוגמה שלך לגבי סדרות ה"דרמה" (אני קורא להן "דרעקה") שמשודרות בטלוויזיה מוכיחה בדיוק את אותה נקודה. הציבור פשוט לא רוצה פוליטיקה, ולא מלחמות. תנו לנו קצת אהבה בלתי ממומשת, כמה רמיזות לזיונים, איזה זוג הומואים מתנשקים (בשביל המבקרים הסמולנים ובשביל המציצנות) ואנחנו מבסוטים עד הגג.

      התקופה שבה סרטים כמו "אחד משלנו" "שתי אצבעות מצידון" ו"אוונטי פופולו" (המצוין, אגב) היו לב הקונצנזוס עברה מזמן.

      בעיני, זו בדיוק אותה מגמה שהשתלטה גם על ה"סאטירה" שלנו. תוכניות שלא אומרות לי כלום, דאחקות של ילדים על זה שהנשיא טיפש או זקן וראש הממשלה שמן... בלי שום מחאה ציבורית/פוליטית/חברתית שיכולה, חס וחלילה, לעצבן מישהו ולגרום לו לזפזפ.

      בקיצור, אנחנו אסקפיסטים. אנחנו רוצים להינות מהחיים (ומהמועדונים והמסעדות שלנו) בלי שינג'סו לנו במוח על סבלות המלחמה.

      אם תשאלי אותי, זה גרוע הרבה יותר מ"יורים ובוכים". כי, אם נרצה או לא נרצה, עדיין יורים פה. ואם כבר אפילו לבכות בגלל זה אין לנו חשק, אז אנחנו בדיפ שיט.

       

      אז נשאר העניין הזה עם הגויים, ולמה הם אוהבים אותנו ככה- יורים ובוכים. האמת, כבר אין לי כוח להיכנס לניתוח של הפסיכוזה החברתית הזו, אבל מה שנראה לי חשוב לדיון כאן הוא זה: זאת בעצם התופעה היחידה שעומדת מאחורי ה"גל" של סרטי מלחמה. זה לא קשור אלינו, לא קשור לממסד, אפילו לא ממש קשור לשמאל. זה פשוט מאוד- הם אוהבים את הסרטים האלה, הם מוכנים לתת להם פרסים, פרסים שווה כסף (?), כסף שווה מניע לא רע לעשות עוד מאותו דבר.

       

      הגילוי הנאות הקבוע- אני באופן כללי לא ממש מאמין בקולנוע הישראלי, ובכל פעם שנתתי לו צ'אנס התאכזבתי מחדש.

      השחקנים הישראלים (רובם) מלעלעים את השורות שלהם כמו ילדי כיתה ח' במסיבת סוף שנה. הבימוי מאולץ. העלילות מצוצות מאיבר כלשהו שעוד לא זיהיתי בוודאות. והסאונד, אוי הסאונד...

      על אפקטים אין בכלל מה לדבר.

      בקיצור, בישראל לא עושים "סרטי מלחמה" או "סרטים על החיים". עושים כאן סוג אחד של סרטים- סרטים בינוניים.

      פרופיל

      pockit
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות