"זה ההישג הכי גדול של הקולנוע הישראלי" במילים אלו תיאר שמוליק מעוז את הזכייה של סרטו "לבנון" בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה היוקרתי. הפעם האחרונה שעשינו כבוד בפסטיבל אנטישמי הייתה כמובן עם חנה לסלאו ב"איזור מסוכן" של עמוס גיתאי. מצד שני היה את "ואלס עם באשיר" שקיבל גלובוס הזהב, אבל זה איגוד העיתונאים הזרים בארה"ב.

כיף ונחמד להיות עדים להכרה שכזו בקולנוע הישראלי, בעיקר בימים כאלו (מתי יש ימים אחרים?) בהם מוצרים עם תו תקן כחול לבן מבוטלים ומוחרמים מראש על ידי "אמנים" ו-"אינטלקטואלים" למיניהם שחושבים שבכך הם תורמים משהו לשלום העולמי. אירוני שהמסקנה אליה הגיעו אלו שמטיפים לקבלת האחר ונגד הפאשיזם היא שצריך להחרים ולבטל את ישראל כדי לקדם את האג'נדה המחבקת שלהם...אבל לא בכך עסקינן. החורים בנראטיב של השמאל הבינ"ל לפעם אחרת.

חבל שדווקא בימאי יחסית אלמוני בארץ צריך לשמש הדוגמא לטיעון שיבוא מיד ולא בימאים מוכרים וחזקים יותר כמו האחים ברבש או גיתאי עצמו, ומבלי לגרוע מההישג של "לבנון" - היה נחמד פעם אחת לשם שינוי לראות סרט ישראלי שעוסק ב... חיים, נניח. לא בצבא, לא במלחמות לא באותו נראטיב ישראלי לעוס ומאוס. "בופור", "ואלס עם באשיר", "שתי אצבעות מצידון","יוסי וג'אגר", לבנון", "כיפור" - כמה כבר אפשר לחטט בזה? כן, אנחנו חברה מיליטנטית וכן, ידענו, יודעים וכנראה נדע עוד מלחמות אבל יש פה גם חיים.

אם לשפוט על פי ההיצע התרבותי שלנו לגויים, בישראל כולם הולכים עם מדי חאקי. כולם בצבא, כולם גברים, כולם מנשנשים קבנוס עם שוקולד ואחד את השני מדי פעם. יש רק חזית, אין עורף.

אין ערים שוקקות חיים עם אוטובוסים (לא כאלו שמתפוצצים, רק נוסעים מתחנה לתחנה ומגיעים באיחור של עשר דקות), אין פאבים, אין גנים וטיילות. אין קניונים וחנויות. אין פה אנשים שמתעסקים אפילו רק 5 דקות ביום במשהו שאיננו צבא או מלחמה. אין אהבות, אין בגידות, אין זיונים, אין מוסיקה, אין ריבים, אין חברויות.

המחאה הזו על עיסוק היתר בפן המאוד ספציפי של החברה הישראלית כן עברה במישור המקומי. עובדה שהתכנים שממלאים את משבצות השידור הטלוויזיוניות שלנו למשל אינם ממש נוגעים לענייני מלחמת הקיום הנצחית שלנו. אם לפני עשר שנים היה "טירונות", היום זה "גירושים נפלאים", "מתי נתנשק", "סרוגים" וכו'. סוגיות חברתיות - כן אובססיביות צבאית - לא.

סביב נושא ייצוג הקולנוע הישראלי בחו"ל יש כמובן אג'נדה פוליטית, איך לא. גם אחרי שסרטים כמו "הכוכבים של שלומי" או "האסונות של נינה" הצליחו בארץ כנראה שאת המימון מספקות הקרנות השונות רק לכאלו שלא עושים אמנות עבור האמנות אלא עבור ההסברה הישראלית בחו"ל.

סרטים ישראלים שעוסקים בנושא הצבאי-פוליטי משרתים היטב את ההסברה שלנו ואת מירוק התדמית העולמית. "אנחנו עם כובש, אבל אין לנו ברירה. תראו כמה אנחנו כואבים ומלאי רגשות אשמה. אבל גם הם לקחו לנו ועשו לנו. בבקשה , תאהבו אותנו! אנחנו טובים! אנחנו יורים ובוכים ותראו איזה חתיכים".

וכמובן שהגויים אוכלים את הכל בהנאה. הם מקבלים אישור לאמונות האנטישמיות והחשוכות שלהם שבישראל יש רק טנקים ברחובות ונותנים פרסים לבימאים שכאילו "מביאים את המציאות" ובעצם מאכלים אותם באותו התבשיל שהם כל כך רגילים ללעוס. אנחנו, מאידך נורא גאים בעצמנו איך הצלחנו ככה מול הגויים- כולם מקבלים את מה שרצו.

ומי סובל? הקולנוע הישראלי כמובן. לא ראיתי את "לבנון" אבל אני מוכנה להתערב שיש שם סצנה שהטנק חוטף איזה נ"ט, החבר הכי טוב של הדמות הראשית נפצע ותוך כדי שהוא גוסס בזרועותיו זועק אשרי לוי "לא, צ'יפופו אל תמות עוד לא הספקנו לטוס להודו". או משהו דומה. בלי לזלזל בסרט הזה או באף אחד מהסרטים האחרים - זה מתחיל לשעמם.

מלחמה זה לא נעים, אבל עוד יותר לא נעים לחיות במקום בו התרבות באה בשירות הדיפלומטיה. הגיע הזמן שהקרן לקולנוע תשאיר בידי משרד החוץ את הטקסט המיושן של "זה עולה לנו בבריאות הכיבוש הזה". שייקחו את האחים ברבש ואת שמוליק מעוז וארי פולמן ויוסף סידר וכל תסריטאי שהיה במלחמה ויש לו סוגיות שירצה לפתור. שיקבלו מימון מהמדינה לעשות את סרטי המלחמה שלהם ושיקרינו אותם באוניברסיטאות זרות שרוצות להחרים אותנו.

מוטב לה, לקרן לקולנוע לעסוק בקולנוע. קולנוע ישראלי משמעו לא רק סרטי צבא וכמה רע זה מלחמה. קולנוע אמור לשקף את החיים שלנו, לספר סיפורים מרגשים ומעניינים בעין של אנשים כישרוניים שיודעים לספר סיפורים. ולא חסרים במדינה הזו כאלו. מה שחסר להם זה עזרה ומימון. מה שחסרה להם זו במה לספר את הסיפורים שלהם. מדי פעם "מתפלק" להם איזה שלומי או נינה שחס ושלום לא מעוניינים לדבר איתנו על מלחמות. הגיע הזמן שיתפלק להם יותר. אולי לא יתחנפו אלינו האירופאים הטרחנים אבל לשם שינוי יהיה מעניין ללכת לסרט ישראלי.