שני חירשים מתדיינים בכיפוף אצבעות קדחתני מול חלון ראווה איזו נעל לקנות. שיקול הדעת שהשקיעו היה יותר כבד מזה שהובילני אל בית המטבח(יים)של הרבנות.בדרך לחתונה. כביש אילת הישן.ארבע רגליים יחפות,שחורות, מטלטלות מחוץ לקומנדקר .הנוסע במכונית אחריהן זוקף אגודל ומחייך . שני חיילים מאובקים יושבים בארגז האחורי לצדי הגופות.עיני המתים פעורות ושל החיילים ישנות. שמיכה קרועה וקצרה מדי מכסה את המתים. אני שלא ראיתי מת בחיי לא הצצתי מתחת לאף והארוע לא נרשם בזיכרוני בניע סיסמולוגי. על פי פקודה רצנו בודי ממטירים אש אל מה?לרגע נגלה בדואי על סכין של סלע .הגשש, בדואי בעצמו, ירה שתי יריות וגמר ענין . העמיסו את ההרוגים -זה אוחז בידיים וזה ברגליים ולספירה שתיים שלוש נזרקו לרכב. הם היו ארוכים בשתי מידות על הארגז . נדמה לי שנכנסתי אז לדיכאון קל מפני שהספר הצבאי גזל לי את כל השיער ונראיתי כגוזל בן יום. השנים קיפצצו קדימה והמראה חזר.איך הגעתי לרצח ברישיון של בני אנוש בלי ספק או שמץ ספק, כך שאלתי את השביל שהלכתי בו,ואיך והדופק לא זז משגרתו. הייתי בן 16 ,אכול דאגה, שמא יפרוץ שלום וייסגרו את הצבא. בילדותי נעצבתי כי העלם היפה מתחת לעץ החזיק רימון בידו ואמר לחייליו "עזבו אותי, אני פצוע.הצילו את עצמכם".היה גם סוודר טורקיז שהשאלתי למשהי בליל העצמאות ואהבה וטנקים בתהלוכה רבת הדר.כלומר עוצבתי כמו חמין.מה שהיה בנמצא נזרק למוח. פתאום היה לי נשק. מיד גם יריתי במטרות קרטון וגם באנשים שלא הכרתי,ולכן גם לא שנאתי אבל אני הייתי המדינה .ולמדינה יש רגשות. ואז ראיתי המון אנשים מתגרשים הבונים תפאורה של שנאה הגוררת חמולות למחול מלחמה לחיים למוות .למה?כדי שתהיה עילה לפרידה. כי מה נגיד לשכנים?התגרשנו כי היה משעמם?. (כל מה שהתקיים בבלוג מתקיים אך ורק בדמיוני) |