נזקקתי פעם לשירותיו הטובים של משרד הפנים,

הגעתי ב 9:00.

פתוח מ 8:30 עד 12:30.

"קח מספר" אמר לי השומר, לקחתי 667.

תשע לפנות בוקר! הצצתי על הלוח האלקטרוני, 472 עכשיו.

"אין לך סיכוי" אמרו לי מהקהל.

אז הלכתי.

למחרת הגעתי ב 12:00, דווקא! חדור רוח קרב, מוכן להילחם על זכותי לקבל שרות מהמדינה שלי.

אבל מיד כשנכנסתי, ראה אותי חרדי אחד שעמד שם בתור, לא יודע באיזו שעה הוא הגיע, אולי הוא התפלל שם.

ניגש אלי האברך ונתן לי כרטיס מתאים.

בזמן שחיכיתי לתורי המשודרג, נכנסו ובאו עוד אנשים.

נכנס ערבי, והופ! אחד היושבים בתור, ערבי גם הוא, ניגש אליו ותן לו כרטיס, עוד יותר טוב משלי...

ככה זה אצל מיעוטים, עוזרים ומעודדים אחד את השני.

למה נזכרתי? כי כששאלתי את ידידי למה כל כך חשוב לו להקים קהילה לאנשי עסקים הומואים? טענתי שאין להם צרכים עסקיים מיוחדים, ולדעתי השאיפה של חברי הקהילה ההומולסבית צריכה להיות שווים ולא שונים או מבודדים.

הוא טען שזה סוג של עידוד ועזרה הדדית, לראות שיש עוד, והנה עוד אחד מצליח.

אז כן, אני בעד! אם התארגנות, השתייכות או הזדהות יכולים לעודד ולתמוך, יש מקום לפתוח כאן בקפה גם קהילה כזו.