יום רביעי, 5/8, סנטיאגו דה קובה - לאס טונאס, שמיטה מהגריד

זה היום שבשל כמותו אני מטייל; התנועה, החווייה, ההחלקה מהגריד, מאבק ההשתלטות על הסיטואציה והחזרה, תוך איבוד מינימום משאבים וספיחת מקסימום חוויות, תובנות. קטעים הוא הערך הנרדף. העניין הוא, שלתכנן אירוע כזה מראש, זה כמו לזייף שירה במכוון, אוקסימורון. כלומר, תמיד אפשר לסוע בכביש נטוש עם פחות דלק מהמספיק להגיע לסופו, אך זה, איך נאמר, סוג של טפשות. את הטפשות שלי אני רוצה כבדה, לחה, רוטטת, בוהקת, ששמח לחשוף אותה, לא דרדאלע מוצנעת בחסדי האפלה.

היום מתחיל באירגוניזציה של בוקר. אני על קצה החולצות. אין פרקטיקת כביסה. ה' חושב מחוץ לקופסא, ומציע לדבר עם בעלת הבית – שם-תואר בעייתי כללית, ובמיוחד בקובה – מה לעשות (מבוטא "וְ-מַלָשֹוֹת"), כל בעלי הבתים שראיתי הם לבנים, אחד שחום מעט. לא ראיתי שחורים. כל מי שראיתי עובד בשירות בעל הבית הוא שחור, מעט היו שחומים, ואפילו לא לבן אחד. הם סוציוקונומניסטים, כן? מביאים את הכובסת. היא מנפיקה חוות דעת מקצועית- 20 דקות של עמל כביסתי, 8 שעות ייבוש, אוטונומי, עצמוני. סוגר איתה מחיר, יאללה, לעבודה. ניקחמה רטובטובה.

ה', גבר רציני, לא גדל על ספרי מטיילים- מחברות מטונפות במסעדות בקוסקו, ארקיפה קוצ'במבה וכאלה, שנעלמו יחד עם ארידור אך השאירו טרמינולוגיה שיש לקחת בערבון מוגבל חוות דעת על אטרקציות מקומיות. מבחינתו אמירה ש'מקום רוחש סצינה מוסיקלית' הוא הבטחה לחוויה מוסיקלית, ולא ל-12 בארים שבחלקם שישה אנשים נדים בעצבות לזמרת נוגה. בקיצור, האיש הטהור, נטול הציניות, חף משיפוטיות קרא שניקֶרו הוא כפר מרהיב לחופי הים הקאריבי.

הקפנדריה תאריך את הדרך להוואנה באיזה מאתיים קילומטראת, ובכבישים עוד פחות טובים. עלינו. לא ממהרים. העיקר הוא הדרך כמו שאמר ר. פירסיג, ההוא מזן ואמנות אחזקת האופנוע. לי חשובה התנועה כמצע על מה שעליה. יעד זה או אחר – פחות.

מתייעץ עם בעל הבית על הדרך לניקרו. לתחילת המשפט מוי בלה קמינה, הוא מוסיף הסבר עתיר מלים על הדרך, שאינני מפענח ממנו דבר, מה שלא מונע ממני כמובן להניע את ראשי בנחרצות של בורים, או שהיה זה בורות של נחרצים? לא זוכר, אך היה זה האות הראשון.

צועדים לאוטו עם הכביסה הלחה. משלם לקצין הבטיחות- ההומלס ששמר על המכונית בלילה, שמראה לי שהאוטו האומלל, כלומר בשלב זה הוא רק מסכן, בהמשך היום יאומלל, מצוחצח כמי שרשום בדיסטריקט בווארי ולא בפרובינציה קובאנית. שטף אותו. אני צוחק. אולי שיעביר את מצבת-צי-רבע-תריסר-הדו-גלגלים של משפחת דיקמן גם טסט?

משלם לו את ה-2 וקצת $ המוסכמים, הוא פוער בטקסיות את המראות הסגורות, וכקצין בטיחות מיומן מפנה אותי לגלגל הימני קדמי שמוציא מעצמו את ניפחת אווירו באיטיות נחושה. נפרד ממנו באמירה שיסדר לנו עמית איכותי ומחוייב למשימה כמוהו בערים הבאות. נוסעים, תה נה ני, ני נה נה, מחפשים תחנת דלק ואוויר.

בתחנת דלק אין דלק. קורה. אז שאוויר יהיה? לאחריה רואה מוסך צביעה, מנסה – יש אוויר. מתכוונן למשאבה. ה', יוצא לצלם ולהאכיל את דרקוניו. אני מנפח בעזרת אחד המכונאים שבודק לחץ אוויר.

לא מוצא תחנת דלק, יש שליש טנק, לא מתעקש לחפש. טעות. ניהול משאבים לקוי.

נסיעה יפהפייה, מדהימה. לאורך הים. שתי מכוניות עברו מולנו. עוברים על מכשולים כבאמפרים מאיטי מהירות בשכונות ישראליות פריפריאליות, רק יותר גבוהים משני צדדים של גשרים. לפני שנה וחצי ההוריקאן שבר שני גשרים באופן שנוצר וי דו-מימדי: כלומר אחד אנכי כשתחתית הוי היא אמצע הגשר, וה-וי הנוסף אלכסוני, כשאמצע הגשר שבור כך שצידו הרחוק מהים גבוה והקרוב נמוך ונראה כמשפך. קיצור- שבר, אין תיקון, לא נכון לעבור. מרתק. רמז שני.

ואני דוהר. הכבישים איך לומר, לא כבישים: או דרכים כבושות או בורות ואבנים בקשר קונצפטואלי. הדלק אוזל. ה', שעל התמלול, ממשיג לי את מה יכול לקרות אם ייגרם נזק לקארטר. כאשכנזי חסר אמונה חף מאינטליגנציה רגשית, להלן אחאחא"ר, לא ברור לי מה עלי לעשות עם המידע הנכנס: מימד צולב של ערך המהירות המושגת אל מול ערך הזהירות הנשאפת. פרקטית, האם לשמור על המהירות או לתייק את השגת ה' באינבוקס 'אמרתי לך' במקרה תקלה?

לאחר 70 ק"מ, על ריח הדלק, מגיעים לכפר. שם, חבויה בין העצים, במעלה הגבעה, רואה תחנה דלק. פותר את בעיית הדלק. ה' מצלם. שותים משהו. בחנות, אני מעיק תקשורתית, בספרדית, כן? על עובדת מטבח מקומית בנושא תפישותיה את הקריירה שלה, בעלה וילדיה ואפשרויות קידום חזויות. ממשיכים. ה' גוער בי לא להטיח בכל בעל אזניים את תפישותי הקפיטליסטיות  נוסח המאה ה-י"ט, ואיזה עתיד נפלא מצפה לקובאנים מייד עם השתחררותם מעול נשימתם של פידל וראול הנוזלים לאיטם לקיצם.

רמז שלישי: הכביש מגיע לים. שני מטרים ממנו. מפקפקים אם אכן זו הדרך... ה' יוצא לצלם. מתקדם. שוקע בין חלוקי נחל, אין נחל, חלוקי ים, כמו באילת. א-קליינע ההין א-גרויסע האער, או כמו שאומר ידידי הנערץ 'קדימה אחורה ימינה שמאלה'- מתחפר. הגלים המתנפצים מלחלחים את הפולו המתמסכנת. כחלק מההוכחות לקיומו של האל, רוכב אופנוע מגיח מהדרך השוממת. מוודאים איתו שזו הדרך. מאשר. עוזר לדחוף. נחלצים. מולנו מגיח ג'יפ. חוסמים לו את הדרך. פקק תנועה. הוא עושה רוורס. רמז מה רמז, לא חוזרים 100 ק"מ.

ואני דוהר. קדימה. כמו נהג צעיר שחושב שישתלט על רכב ההורים. מתעלמים מרמז נוסף בדמות מתלול אבנים שמקרצף ברעש מחליא את קרקעית הרכב, המרכב, ואגן השמן. איזה כיף לבטא, שאסי, וקארטר, מרגיש כמו ג'ו קריידן, שבמבטא אמריקאי היה הסמכות, המצע, הידע, התרבות המשותפת, האודטה דנין של המוטוריקה הפרסונאלית של נהגי ישראל בסבנטיז. מבקש לא לספור לי את הגירוד כרמז, כבר היינו 120 ק"מ מהיציאה. לא חוזרים.

בשתיים, בשתיים ושלושים, לא בגבעת התחמושת, 30 ק"מ מהעיר פילון, על הפולו, כשיכור שבטוח ששולט במצב, רואה סיבוב. לא במיוחד מאיים, עפר. ראינו מסובבים ממנו. משום-מקום, לא זוכר אם האדמה פערה לפתע, בעצמה, בורות רחבים, או שהם היו במקומות אחרים ופשוט העתיקו את מיקומם ממש ובדיוק בעת שעברנו שם. בכל מקרה, נוצר מצב, מכלום, שבו לא ברור כמה, אך ברי שלא כל ארבעת הגלגלים אחזו משטח כלשהו. ישנן סברות שרבע או פחות מהגלגלים שמרו אמונים והאחרים נפרדו מהקרקע. והכביש, כזכור, לא סלול אין סספלט לוא אחיזה, ובום טראח, קרררחחחץ, מכה יבשה, מכה רטובה. שומע את גרסת ה' ל-'אוי ווי זמיר' של אמי, שהיתה בוחנת באותו מבע אימה עוד פעם יד- שמאלי מדולדלת משבר, כף-יד, מרפק, עצם הסירה, מין תמהיל בהלה כולל המכיל חשש לשלמות המכונית, גערה בי, צער על התפרעות הפריזורה, איום על נטישת סתימות שיניו את חוריהן, חרדה מההשלכות העתידיות הבלתי ידועות, וחמלה הוליסטית על עצמו.

לא להיבהל, הנהג שלנו חברה'מן. לא ייקח אותנו לתימן, אבל לחורי קובה- כן. במיומנות של מהמרים מתחילים משתלט על המכונית.

אז זהו, שלא. מתקדמים, שומעים צפצופים, רואה את נורית השמן מהבהבת, נעצרים, יוצאים מהאוטו, לסקירת מנהלים.

ואכן, הנבואה אולי ניתנה לשוטים, אבל הזהירות והאתראה לנבונים. שובל מסיבי של טפטופי שמן משתרך מאחורי המכונית, מקדים את ה- ffffffsst הבלתי נמנע של שפריץ שמן הנשפך בדיוק כאשר אנחנו עומדים לידו בדרמטיות של ריקון נוזל שחור מבעבע וניקווה מקארטר קרוע עם קצף זהוב כשל קְרֶמָת אספרסו איכותי. oooppst, שבכת הפלסטיק הגדולה מתחת לפנס הימני, בהיעדרותה, פערה חור מבוייש בחזית המכונית. בנוסף, להשלמת הפיאסקו, האוטו נטוי ימינה בתנוחה בלתי מחמיאה בשל היות צידו בשול, נשען על פאנצ'ר מגולגל, כסותם את הגולל על תנועתנו.

ה', עם חזות האל, ואולי גם בחסותו, כועס, מודאג, מכורכם, תוהה איך יעדכן את דרקוניו בטוויסט העלילה שהתרחשה זה עתה. אני- החשש ממעשה קונדס שלא ברור מה השלכותיו עם הקטע, כמו שכשהוצאתי את שקית השתן למורה להיסטוריה – אדנרלין העליצות המהולה בחרדה גואה. בשביל זה אנחנו בעצם פה, מזכיר לעצמי, לא?

אומר לו, לי, כדי לשוות נופך שליטה לסיטואציה ש-נכנסים לנוהל חירום. מה זה בכלל נוהל חירום? שולף את חוזה שכירות המכונית. מנסה להתקשר, שומע את הגרסה הקובנית בספרדית ל- Hamispar shehiyagta eineno mehubar. Ana bdok et hamispar venaseh shenit meuhar yoter. ואז בגרסה האנגלית.

אחרי כמה נסיונות מבין שהקליטה היא על הבקושי והבערך. צריך לחייג איזה שהוא איזור חיוג, שלא יודע מהו. ה- P, מימד המעשיות הרדום שלי מתעורר. אז קודם כל חובש את הכובע. לאחר מכן מעדכן את ה' שיש לחפש את שבכת הפלסטיק. גם צריך להיות יעיל, אז מנסה לחייג תוך כדי צעידת החזרה לכיוון התקרית לחפש. מה קרה? כולה ספרה נוספת, שביעית, תוספת של 10 אפשרויות, השמינית עוד 100, נקווה שלא נצטרך להגיע ל-1000, יש זמן. יש מים. הראש אולי לא, אבל הכובע במקומו. לאחר כ- 100 מטר יש עיקול מרהיב. התשלום על הרהב – מעבר לו אין קליטה.

ממשיך ללכת. עושה הערכת מצב, כמו קיסינג'ר – רי-אססמנט: נשמטנו - בעצם לא נשמטנו, נקרענו, קרעתי אותנו מהגריד במישור התנועה – עומדים. הבטיחות – לא יודעים איך נחולץ. הזמן – לא יודעים מתי. הכסף – לא ברור כמה יעלה. ההנאה – ההשלכות הפריפריאליות לא חזויות.

עוברת עגלה עם סוס. מנופפים האחד לשני - לא לסוס, לרכב - לשלום. מתון כזה, כמו לעמיתי לבטלה בקפה אלקלעי – מין 'ראיתי אותך, אתה אותי, באמא'שך בוא נישאר כל אחד בעיסוקיו התפלים חסרי התוחלת והתועלת, אתה תשמור על ארשת עסקית חשובה ואני אעטה אשת חשיבות עסוקה'.

הולך, על פי זמן, כ- 3 ק"מ, לא נראה לי שעברנו כזה מרחק מפרוץ הדרמה. לא שבכת פלסטיק, לא נעליים וגם לא זברבירים.

עוברת משאית תכולה. טרום 1956. עושה לה בסימני מימיקה בינלאומית בקשת עצירה. נעצרת. פותח במונולוג לנהג מבוגר עם משקפי לוי אשכול, "מי קוצ', אל מאכינה, אסטה טודה פאקאקטע אטראס. אסטה פוסיבלה ייגה אייה, קון אוסטד?" ואז נותן קוועץ' לחץ נוסף לשלפוחית- "נססיטו, פור פאבור". נהגוס נעתרוס בניד ראשו לחיוב.

עולה ל-מאחורה, מצטרף לנער עם בגדי מלח ודרגת עוגן צהוב בכל כותפת. המשאית נעה, אני אוחז את דופן העץ הימני. בהעדר בלורית, שיער גבותי ונחירי מתבדר לו ברוח. מדמה עצמי על ירכתי ספינתו של קולמבוס, כשחיוך הג'ריקן המפונצ'ר שלי מאיים לקרוע לי ת'פרצוף. קטעים.

מנסח אסטרטגיה: נוטלים את החפצים מהמכונית הננטשת לעיר הקרובה, לטיפול במצב. גובה הנזק הישיר- אובדן הפיקדון, $170. בקטנה. מנסח את הטקטיקה, מה אומר לה', מה לנהגוס.

מגיעים לה'. הנהג עוצר, "אספרה פור פאבור" מבקש ממנו. פונה לה', אומר לו בביטחון של גנרלים שלא מחוייבים לדיון, שניקח איתנו את כל הדברים וניסע לעיר הקרובה.

אופס, ה' בכלל בסרט אחר, בסצינה אחרת ובעמוד אחר של הסקריפט. אין לי לא דיביזיות ולא את ה'. אל חרון ונקם פותח בזעם "אל תיעלם לך ככה, הפלסטיק לא חשוב, אתה לא סופר אותי." מטיח בי, ואז משנה להוראות מעשיות "לך תביא עזרה ותעדכן, 8 ק"מ מפה יש מלון."

אני מתאבן. מתקפל מחשיפת האי-נוחות שנגרמה, שאני גרמתי לו. לא לכך התכוונתי. מבין שאין עם מי לדבר, אנחנו מנהלים שתי חזיתות. מה חזיתות, מלחמות שונות. עולה למשאית. מתקדמים. מייסר את עצמי על שביאסתי את ה', על שיחותיו עם עצמו והעצמת חרונו. מכיוון שכ- אחאחא"ר, די חלש בתחושות אשם, מפתח תחושה נוספת חזקה אף יותר, אל מול התקלה: במקום לצמצם חזיתות, אני מרחיבן- בשל צער פגיעתי בה', במקום ללפות את הציוד ואת צווארונו של גנרל ה' המגנרל את המלחמה הקודמת, התאבנתי בהשאירי אותו על ציודנו במכונית, במקום להיות כולנו יחד בחתירה לחוף מבטחים. תקלה. ו-זו, באמת חמורה. מכיר את המחוז הזה בי, כחלק מהתקלה, מאי-הנעימות האנושית, נכשל מלאתר את הכשל ההתנהלותי בזמן אמת אלא רק בדיעבד.

להפתעתי המשמחת, לאחר נסיעה של כ- 2 ק"מ, כחוף דקלים לעיניו של ניצול מאניה טרופה נישא על רפסודה, רואה אנשים. לאחר 50 ק"מ בהם פגשנו רק זוג על אופניים, להם נדנו בהערצה על אתגר הקשיים הצפויים להם, רואים בני אנוש המאכלסים יישוב דליל. עוד כמה קילומטרים, מרחוק, רואה מלון על צלע הר. כשמגיעים מול כביש הגישה אליו, יורד מהמשאית. המלון 2-3 ק"מ מהדרך.

בעודי ממתין לרכב, מעיין בטלפון ומבחין שה' שלח סמס: "דיקמן, הפלסטיק שעף הוא בעייה שולית. חבל"ז. יש במלון במרחק 8 ק"מ. חזור למציאת פתרון. הזמן אוזל." לא צריך אותיות אדומות או טון אנושי כדי לזהות את הזעם.

בינתיים מתקרבים סוס, עגלה, עליה אבא, אמא וילד. מסביר להם שצריך טלפון. אלה, בנדיבותם, מורים לי לעלות. אני על מאת, לא מעט, קילוגורמיי מטפס על העגלה בעלת זוג אחד של גלגלים, מאחור. זו, בפיזיקה של מתחילים, מחשבת להתהפך לאחור בהזקירה את היצול – הידעתם שיצול זה מה שמחבר את הסוס לעגלה? – וגורמת לסוס השדוף על ישבניו הגרומים ורגליו האחוריות להתרומם מלפנים עד שאפסרו ולסתותיו כמעט לוחכים את עפר הדרך.

ואני צוחק. בקול. כמו כשהבנשלי רואה לבד סיינפלד. אני נגנב! אני על סוס ועגלה, בפרקטיקה, לא בכרכרת תיירים ברחוב 59 בגדה הדרומית של הסנטראל הפארק, ולא בטיול בהוואנה. במסע השרדות בקובה. הם לוקחים אותי 2 ק"מ לאחור, יורדים מהכביש ונכנסים כ- 100 מטר לתוך שביל לבית.

בבית משפחת הרננדז עושה את הטלפון הראשון. כן, איזור החיוג הוא 07. למשרד הראשי. לא הם לא יכולים להעביר אותי לשרות, עלי להתקשר שנית למספר שהיא תיתן לי. מתקשר, לא היא לא יכולה להעביר אותי לפרובינציה שאני נמצא בה, אבל היא תיתן לי את המספר. מתקשר בשלישית, שכן במספר שהיא נתנה אין מענה, מבקש ממנה מספר אחר, ובמקביל שתתקשר אליהם ותחזור אלי. היא מסכימה, במקביל, מתקשר ברביעית, תופס, אומרים שהם מייד מגיעים, מעביר את השיחה לכרכרן שיסביר היכן אנחנו נמצאים. בספרדית הכולל חצי, גג תריסר מלים.

צרוב, או נשוך ניסיון, שולח לה' סמס: "יצרתי קשר ראשוני עם החברה. מתחיל תהליך איתור. אעדכן." ה' המעושת מחזיר לי שני מספרי טלפון שמצא, ומוסיף הוראות 'לגרור למלון, להמשיך לעדכן', וש'סוללתו מתרוקנת', עובדה נהירה לי – שמתי לב שבלילה הקודם לא הטעין.

בעלת הבית משקה אותי קפה, הייתי מעדיף מים – מתבייש לבקש, משלם להם משכורת שבועית של רופא קובני, וחוזר עם הרכב וסוסו לכביש. מעדכן את ה'. זה משיב לי, כבר אמרתי, התעשת, חזר להתניותיו – "קיבלתי. ברר, אם אפשרי: 1. הפרוצדורה הכוללת. 2. קידום מקומי של הרכב והציוד למלון. בהצלחה." אני משיב מהשטח למפקדה, לפני שאקבל הנחיות אסטרטגיות נוספות שלא אוכל לבצע ב-"ממתין למכונאי מהיישוב הקרוב, להערכתי תוך 45 דק' אצלך. אני על סוס ועגלה לא במלון."

ה' עונה לי "יש לי זמן. נעלתי. לקחתי מחשב. הולך לחפש את הפלסטיק."

בינתיים, באמת מהר [וזו ה-הוכחה הסופית לקיומו של האל, (בגרסתו הקתולית למתעניינים ולא הפרדיסטינציה- הלותרנית, כלומר קיום ההתחשבנות עם האל)], מגיעים המכונאים, ואני מסמס "חזור, אני במכונית עם המכונאים."

חובר לה'. אותות הקלה על פניו. המכונאים החביבים בוחנים את המקרה. מבינים שלא יוכלו לפותרו במקום. אנחנו מעבירים את הציוד למכונית, הם מחליפים גלגל, קושרים בחבל את שתי המכוניות, וגוררים למוסך שירות דרכים, שנמצא רק כ-4 ק"מ משם. אני משתף בתמצית את ה' בקורותיי, הוא משיב בפירוט תוכניתו לגרור את המכונית. אני מבהיר שזו תכנית לא מוצלחת. את שיחת הפוסט מורטם המלאה, בהבנה שבשתיקה דוחים.

ה' חוזר לעצמו. סופית. מצלם את הסיטואציה. אנחנו חזרה על הגריד. נכנס למוסך. מחוז הביורוקרטיה; יש מנהלים, פקידים, כמה מכוניות ומכונאים. הם מתגודדים סביב המכונית, דנים, ממשיגים. עבודה מתקנת, זו שלשמה נקראים מכונאים ומתנאים בסרבלים – זה לא. המקום עטור מלל, המשגות, קונצפטים. כמו כל קובה: הוראות מצויירות על הקיר לטיפולי רכב תקופתיים, דיאגרמות של חשיבות העבודה, כמה סיסמאות פידל הבלתי נמנע, ואפילו טבלאות יעדים-מול-ביצוע. אני מאבחן שהם מאחורי המספרים וכדאי שיתנו מאמץ כולל, ממליץ מול המכונית שלי.

מעלה את רמת הלחץ, ובמילותי – לקרב להם 'בצה לברך'. הם אומרים שהיום המכונית לא תתוקן. מרגיעים אותי, שנקבל חזרה יום עיכוב מחברת ההשכרה. אני מתמקח, האם זה כולל מלון וארוחות? הם נבעתים. כאילו – ממש לא.

רואה עב-בשר ללא מדים או סרבל, עם מכנסיים טובות, סייקו 5, סלולרי, ושפם. מייחס לו אחריות מיניסטריאלית לסיטואציה. מחליט לגייס אותו. פונה אליו, בהשראת אמי שבאמצע המאה הקודמת, באסף הרופא, באחת מתקריות השבר שלי פנתה לאחות ב"יש לך ראש של מיניסטר" ופותח בגרסת המילניום החדש-  "אוסטד מוצ'ו אינטלחינסיו" כרישא, וככזה הוא בטח מבין שאין לנו כל כוונה ואפשרות להישאר, ולכן ממשיך במבוקשי- הב נא לי במטוטא  ממך אחת מהגרוטאות שיש לך באורווה, כלומר מכוניות במוסך. הוא מסביר לי בסבלנות נחרצת שזה אימפוסיבלה. ואני מבקש. מה יש לי להפסיד? את כבליי? הוא מרחיק את שפמו מהסיטואציה בשל שיחה לסלולרו. הוא חוזר, כדי שאתן לו שוב את ה'מוצ'ו אינטליחנסיו', הוא צוחק, מחליק לי כאפה נעתרת ומעדכן לעלות לג'יפ גדול שיקח אותנו להחליף מכונית.

לא יודעים מה קדם למה, הביצה להחלטה להחליף לנו מכונית, או התרנגולת לגיוסו הרגשי, אבל אנחנו נלקחים למלון שלא ראיתי בדרך למלון אליו היו מועדות פני.

שם, פקיד קשוח רוצה לדעת מה היה. עונה לו בשיטת הישראלי שב- 1984 הבעיר רפוחיה- צריף-עץ למטיילים בפארק בצ'ילה: כשנשאל איך קורה דבר כזה, פצח בשטף טענות של איך זה שבונים צריף רגיש לאש. אני פוצה במונולוג שבו אנחנו נוסעים בשובה ונחת לתומנו, בשום אופן לא טמטומנו, המכונית מתפנצ'רת, הקארטר נושק את הקרקע, ולאור זאת אנחנו תובעים, עכשיו, מייד ובדיעבד מכונית חליפית, גם אם היא קטנה יותר, אבל אז נרצה את הפרש הכסף, ומכיוון שאנחנו מחזירים רכב מלא דלק את שווי המיכל, וגם כן, תוספת של יום בשל ביטול זמננו – כלומר של ה', הוא קונסלטנט. זמני שלי, אני הראשון להודות – חסר ערך. לכן מנסה לשוות לו טעם.

הבחור שנותן לי להזיע בספרדית, גוער בנו איך אנחנו נוסעים בכזו דרך. ה' באצילות אפולוגטית שאינה מתנערת מאחריותנו לחירוב האוטו, מבהיר, שאף אחד לא עידכן אותנו שהדרך לא ראויה.

הפקיד מתרצה להקצות לנו מכונית אלטוס 1100 קטנה. משלוש דרישותי ייענה לכך שירשום את מהלך העניינים בפירוט, כולל הפרשי טנק דלק של 10 ליטרים לטובת הפולו, אין בסמכותו להחזיר לנו על גירדוש [מה ההיפך מ'שידרוג', קיבינימט? שינמוך?] הרכב, ולא על אובדן הזמן.

בינתיים, אני מתיידד עם פקיד אחר שרוצה לתרגל אתי את האנגלית שלו, מצהיר על חיבתו לליאון יוריס והספר אקסודוס. אני מבטיח שאם הסיטואציה תגמר בטוב אשלח לו עותק. אני חייב לו. אז מסתבר שגם הקשוח יכול היה לבצע את השיחה באנגלית.

לא אכלנו צהריים, ה' מנסה לארגן אוכל מהמלון, סנדביצ'ים, משהו – אין עם מי לדבר עד ארוחת הערב. מה, הם חושבים שהם בבית הבראה בזכרון?

5 וחצי, אובדן של 3 שעות ונוחות רכב לטובת חלופי מעאפן, ווי אר היטינג דה רואד אגאין. בלי שאכלנו. ה' עם ארשת רצינית. אני צוחק. נוהג וצוחק. ההקלה המתוקה של אחיזת הגריד מחדש. כל אחד מלטף את פרודות האירוע כפי שהוא חווה מגזוזטראת תפישתו ואישיותו.

כביש הררי יפהפה. מגיעים לצומת ההחלטה האם לפנות לניקרו. כאמור, ה' רוצה לראות אותה. אני, בהשפעת אירועי הצהריים לא מתנגד. נוסעים 12 ק"מ מהכביש, נחמד. מיותר. אוכלים במסעדה ארבע מנות אורז. חוזרים.

ב- 8 מגיעים לעיר מנזייו. מצאנו את המלון היחיד בעיר, זול ביותר. שואל את ה' מה עמדתו. אני מעדיף להתקדם עוד 140 ק"מ – להיות ב- 10 בלאס טונאס. ה' מצוברח. את שיחת הנקבות שלנו - יחסינו מ-אז-ל-כאן, רק נטול המעשיות הנשית, נשמור למחר.

בקושי מוצאים קאסה פרטיקולר. נוחתים על משפחה שנערכת לכבודנו, תולים את הכביסה בארון הבגדים, מכוונים אליה מאוורר בכינון ישיר, מחנים את המכונית בחנייה פרטית בתשלום אצל השכן – גם הוא צריך לגזור קופון ממתקפת זוג תיירים שלם, ששית התריסר, את לוס טונאס. עושים סיבוב בעיר, אוכלים רע ומיותר, ומתרסקים.