שנת תש"ע ואני בעיצומו של שינוי.

העיצוב הגרפי, שפירנס אותי שנים רבות ועיצב את חיי וחיי משפחתי, זז הצידה (שוחררתי ממשרה ארוכת שנים) ופינה מקום לשאלות חדשות. ילדיי שגדלו ויצאו לדרכם, שיחררו אט אט את המעטפת הביתית, והותירו זמן ומרחב פנוי.

הנה כי כן: זמן פנוי, מקום פנוי בחשבון הבנק, חלל שמבקש להתמלא.

ראשון פרץ לחלל שביקש להתמלא י. הגדול. עם אנרגיות והפרעות קשב של אמן, עם חבורת חברים שכמותם עוד לא פגשתי, עם סגנון חיים שהיה רחוק שנות אור מחיי והעמיד את ערכיי ובחירותיי (המוצדקות בעליל) בסימן שאלה. צללתי לים הזוגיות, בזהירות ועם שנורקל. אחרי שנה סוערת (תמיד חשבתי שבגיל מסוים נגמרות הסערות, מזל שיש שנורקל) ראיתי שהמרחב האישי והעצמאות יקרים לי יותר מבטחון כלכלי ושאיני מוכנה לשלם (שוב) את מחיר הזוגיות המסורתית ואיני רוצה להכנע למגבלותיה. נפרדנו.

ישבתי קצת בבית. מצד אחד מרגישה מחוץ לעניינים, "תחת גשר מט לנפול, כשהעגלות מעלי בתנועה מתמדת" ומצד שני נהנית מה"אין עבודה" ואין לחץ ואחריות כמו שהייתי רגילה. נכון שגם אין אינפוזיה לבנק, אך באופן מפתיע רמת החרדה בנוגע ל"מה יהיה" ירדה פלאים לעומת התקופות בהן הרווחתי מצויין.

ואז פגשתי את בית אלישע. לא רחוק מביתי מתנהל בית של אנשים עם צרכים מיוחדים ששייכים לקהילה טיפולית בדרך האנתרופוסופית. חשבתי שמה שלא יהיה, יהיה נחמד להכניס לחיי חלק שעוסק בזולת. שרואה את צרכיו הייחודיים ושותף למעטפת שיוצרת עבורם חיים בעלי משמעות ותוכן חיובי. חשדתי שזה יאפשר גם לי חיים בעלי משמעות, צמיחה ולימוד. חשבתי על חוג קטן בתחום שאני מתמחה בו: אמנות, ציור, עיצוב.
אבל זה התגלגל אחרת. נכנסתי ראשי ורובי ובמקום חוג קטן - בקיץ הוכרזתי אם בית וחברת צוות בקהילת בית אלישע.

שוב מצאתי עצמי בעולם אחר. עולם שהכרתי מבחוץ ובקוים כלליים אבל בפועל מעלה שאלות עצומות. מה המקום שלי עבורם? מה המקום הזה בשבילי? מה מתאפשר לי דרך הנסיון הגדול הזה? מה משתנה? מה נשאר יציב? האם זה יאפשר לי יציבות ובטחון בחיי? במי שאני? בכשרונות שלי וביכולות? העבודה בקהילת בית אלישע מאתגרת: המון דברים לדעת וללמוד. על ה"חברים", על עבודת צוות בסגנון מיוחד. להתמסר ועם זאת לשמור על גבולות. להיות קשובה ועם זאת ברורה. לקחת אחריות ועם זאת לזרום עם דברים שלא קורים או מתנהלים כמו שחשבתי. לעגל את הפינות. של עצמי. לא להלחץ, לתת זמן להתרגלות והיכרות.

והנה, במפתיע או שלא, י. הגדול חזר לתמונה, עם נכונות ורצון מחודש להפיג יחדיו את בדידותנו הקיומית בשעות הפנאי המעטות שנשארו, ולנסות ליצור מודל שעובד. ומכיון שאחרי הכל אני אוהבת אותו אז...מנסים.

כמו שאתם רואים, חברים, חללים טבעם להתמלא, אם מאפשרים. כעת נשאר רק למלא את החלל בחשבון הבנק. והשאר, מי יודע? אין לדעת מאחורי איזה שיח מסתתרת הארנבת. כמה זמן, אם ואיך ולאן יוביל אותי החלק הזה בי שמוביל אותי, ואין לי אלא לתת בו אמון מלא.
 
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכם חברי בקפה, שהייתם בלי ידיעתכם סביבה תומכת, מעניינת ומצחיקה בתקופה שהיה לי הרבה זמן. וגם עכשיו, כשאין לי הרבה זמן פנוי, אני שמחה לפגוש אתכם ואת תכניכם.
ניפגש בתש"ע
 
 שנה נפלאה עם בחירות אמיצות.