אבו חסן. החומוס כולם היו בו. סיפורה של חטיבת אלכסנדרוני

אבו חסן (יפו) - אבו חסן הוא אולי החומוס שנחשב לקלאסי ביותר בישראל. הוא ממוקם ביפו, צמוד לגלי צה"ל, ואין אוטנטי ממנו בחווית החומוס היפואית (כמובן שמגמת הגלובליזציה גם הגיעה לאבו חסן ומול הסניף המקורי נפתחו עוד שני סניפים שאחד מהם ממש מסעדת ענק) - יהודים, וערבים צפונים ודרומים יושבים כולם לשולחן אחד ומנסים לפתח שיחה קצרה שתוכיח עד כמה כל ישראל חברים, לפחות שזה נוגע לחומוס. התור הארוך מחוץ לחומוסיה מבהיר שמדובר באטרקציה, וקצב הסרט הנע שבו מתפנים השולחנות מבהירים כי בחומוס הזה אין משחקים: תאכל ותלך, יש עוד הרבה בתור. אין מה לומר, החומוס באבו חסן הוא מצוין, ולא במקרה שמו יצא למרחקים. אבל לגבי חווית החומוס, יש שם הרבה חסרונות. בהתחלה זה נחמד לאכול חומוס בארבע דקות, אבל אחרי שהיית שם יותר מפעמיים, זה לא ממש נעים לשמוע את המלצר מציץ לתוך הצלחת הריקה שלך ואומר:" יאללה, פה זה לא קפולסקי, אנשים מחכים". על קפה או קינוח אין מה לדבר. אבו חסן, זה רק חומוס - אתה חייב להיות שם, כי כולם כבר היו, אבל אני בספק אם תלך לשם יותר ממספר פעמים ספורות.

לא במקרה צה"ל, קבוצות ספורט ואפילו חברות עסקיות מוקירות מורשת קרב ומקדמות אותה. מורשת קרב, הוא מושג מאחד ומקרב, אשר גורם לאנשים שונים להרגיש שהם חלק ממשהו גדול, עם מסורת והמשכיות. מורשת קרב, זה גם דבר חשוב לח'ברה, חייבים סיפור שתמיד אפשר לצחוק עליו, ושעצם הזכרת שם מסוים יעלה חיוך אצל כל שומרי הסוד ויגרום לאורחים מזדמנים להבין שבמקרה זה, רב הנסתר על הנגלה.

כמו ח'ברה שמכבדים את עצמם, גם לנו יש מורשת קרב, וקוראים לה איה אלכסנדרוני. איה הייתה איתנו בתיכון. היא לא ממש הייתה בחבורה הקרובה. היא גם לא הייתה הכי יפה, מקובלת או מעניינת, אבל הסתבר, שהיא הייתה מאד זמינה. שלא תבינו לא נכון, לאיה היה גוף לא רע, והיא הייתה בחורה שמחה, שזה דבר מאד חשוב בתיכון, תקופה שבו התסביכים מתחילים לצאת ורבות וטובות מתחילות כבר לאבד תקווה. אבל כאמור, לא זה היה המקרה אצל איה אלכסנדרוני.

כמובן שהראשון שהיה עם איה הוא אבנר. כפי שכבר הבנתם, אבנר שבכדורסל לא היה כוכב עליון, אצל בחורות דווקא היה הקפטן, וכמו בכל תחילת משחק - הקפטן עולה ראשון למגרש. אני לא אספר לכם בדיוק על מעלליו של אבנר עם איה, שמעתם עליו כבר מספיק, ולכן אתקדם הלאה.

ביני לבין איה היה מתח מיני מובנה שנבע בעיקר מהעובדה שלמדנו ביחד מתמטיקה - תחום שתמיד מחרמן, וכן העובדה שהייתה לי חברה, שבאופן מוזר תמיד פועל על בחורות כמקדם סקסיות. אם כן היחסים שלי ושל איה התרכזו בעיקר בניסיון לשרוד אלגברה ואינטגרלים, ומדי פעם בתקופות שדניאלה ואני החלטנו להמשיך ולהיות חברים, רק בלי להיות חברים רשמית, אני ואיה היינו מתקרבים, מה שבאותו הזמן היה בעיקר מתכון לזה שבין השיעורים היא הייתה יושבת עלי, ולפעמים גם עושה לי נעים בגב - לא יותר מזה, אבל גם משהו.

ואז, ערב אחד נפגשנו במסיבה במועדון הפאר "צצה" - במסיבה שכבתית כמיטב המסורת. שתבינו, התיכון זו תקופת ביניים בכל הקשור למסיבות - מצד אחד כבר לא רוקדים במעגל כמו בחטיבה ומצד שני, עדיין לא הולכים באמת כדי לרקוד וליהנות כמו בהמשך, אלא מגיעים חבורות חבורות, בדרך כלל חמישה במכונית של הטמבל שהצליח לקחת להורים את האוטו, ומנסים לסיים את הערב עם הצלחה, הכוללת נשיקת לילה טוב מבחורה שנחשבת עם רמת פופולריות קצת יותר גבוהה מזו של אחמינג'ד בקהילייה הבין לאומית. משום מה באותו הערב, החלטתי להפסיק לשתות כהרגלי קולה (לפעמים ממש הייתי מתפרע עם פפסי) והתחלתי להכניס לגופי כל מיני משקאות לא מזוהים שכללו את גרסת המקום לטקילה, ועוד משקאות שבטח לא עמדו בתקן של משרד הבריאות. לא בחורה כמו איה תישאר אדישה למראה פרצופי המזוגג, והריקודים הפכו לחיבוקים, שהפכו מהר מאד לנשיקות. איה ואני יצאנו החוצה והתחלנו לגעת האחד בשני באינטנסיביות עולה, תוך כדי שאני מרגיש סוף סוף כמו שחקן בבברלי הילס 90210, סדרה בה סצינת ההתחרמנות מחוץ למועדון, הייתה תנאי הכרחי כדי שפרק יעבור את שולחן העריכה. היה נחמד הערב עם איה, אבל הוא לא נמשך מעבר וחזרנו לקולגות בתחום המתמטיקה שגם בו, כפי שבטח הבנתם - לא הייתי ממש יהודה סעדו של העונה השלישית של כוכב נולד. זה שאני סיימתי את יחסי ארוכי הטווח עם איה, לא אומר שהיא יצאה מהחברה. אחרי כמה ימים, בעת משחק כדורסל בשכונה, סיפר לנו רני על הערב שלו עם איה. שתבינו, רני היה תותח לא קטן, אשר רבות מבנות השכבה והאזור כבר עברו תחת גפנו, והעובדה שהוא בחר באיה, כבר נראתה לנו מוזרה. מה קורה פה? שאלנו בשיחה עמוקה לתוך הלילה. מה קורה פה, שאל את עצמו גם אלון. אלון היה הבחור היפה בחבורה, והחזיק מעצמו כמי שנחשב רבות בקרב בנות המין היותר יפה. ולכן, אף אחד מאתנו לא התפלא שלאחר מספר ימים, אלון לקח אחד אחד מאתנו לצד בעת יציאה המונית לאזור האיכותי של קפה לונדון בטיילת תל אביב, ועם חיוך מלא שיניים הוא הראה לנו עדות לכך שגם הוא בח'ברה - סימן נשיקה עמוק שאיה השאירה לו באזור בחזה - אין ספק, אלון עבר את טקס החניכה, ולאחר שנים שהוא ניסה להתקבל לחבורה הקרובה, היה לו עכשיו מקום של כבוד. כדי להפוך את העניין ליותר רשמי, החלטנו, כמו כל חבורה בוגרת של אנשים רציונלים שאנחנו חייבים שם לחבורה, ולכן בחרנו בשם חטיבת אלכסנדרוני, על שם אותה חטיבה קרבית מימי קום המדינה. הייתי גאה להיות חבר בחטיבת אלכסנדרוני, מה שעמעמם במעט את חוסר ההצלחה המשווע שלי בהתקדמות בנושא בחורות, ועצם ההשתייכות למועדון הקשור בנושא נתן לי הרגשה טובה. כמובן שבזמן שאני הסתפקתי בהתקבלות לחטיבה, שאר החברה התמודדו על התקדמות בסולם הדרגות. מדי מספר ימים או שבועות אחד מהם היה מספר על מעלליו עם איה, והתחרות הסמויה כבר לא הייתה כל כך סמויה ונראה שהח'ברה מתייחסים אלי כשופט בתחרות רווית הטסטורון על הניצחון. אף אחד מהם לא ממש עשה את איה, אשר למרבה ההפתעה שמרה על כבודה, וחוץ ממספר רגעי חסד, לא נתנה לאף אחד לממש בה את זממו המוחלט. איה חיפשה אהבה, וכשהבינה שהיא לא תקבל אותה מאף אחד מהחבורה, היא התקדמה הלאה. אבל בדרך עוד היו רגעים רבים, שאיה תרמה למורשת הקרב שלנו. אחד קשור ממש למורשת קרב. היה זה בערב הזוי במועדון בדרום תל אביב. הגיוס הקרב לצנחנים, גרם לי להרגיש כמו ג'ון בריון וברגע שאחד, שנכנה אותו כחבר אוטנטי יותר בקהילת דרום תל אביב, התקרב לדניאלה, התחלתי לדחוף אותו. הבחור חייך אלי, ומבחינתי העסק נגמר, ככה זה היה בדרך כלל באזור השרון. אבל להזכירכם, פה לא היה מדובר באזור חיוג  09. מהר מאד המקום הפך לשדה קרב אמיתי. למזלנו היינו שם הרבה מאד אנשים מהשכבה. לרוע מזלנו, הם היו מנוסים יותר במכות. תוך כדי שאני מנסה לחשוב איך מהטמה גנדי היה מתנהג בסיטואציה כזו, ראיתי את אבנר מביט אלי, הוא נראה קצת מוזר. רק לאחר שנייה הבנתי שלאבנר לא נותרו שיניים קדמיות, לאחר שאחד החברים החדשים שלנו נתן לו פצצה מדויקת לתוך הפה. אבנר לא איבד את העשתונות ושמר את השיניים בידיים, בזמן שפיניתי אותו לשטוף את הפה בשירותים המפוארים של המקום שהיו מלאים בעוד נפגעי שדה הקרב. בזמן הזה, זו פעם הראשונה שאלון השתמש ברגליו לא כדי לבעוט בכדור אלא כדי להרחיק מעליו תוקפים שרצו לייצר עוד עבודה לרופאי השיניים המסורים של בית החולים איכילוב שעוד מעט יפגשו עם אבנר ויתחילו איתו מערכת יחסים ממושכת. ואיפה היה רני, שואל עצמו הקורא הסקרן. אני מתפלא עליך - רני כמובן היה בחוץ עם איה, מנסה לקבל עמדת פיקוד בחטיבה.

לאחר כחודשיים, כשהפנס בעין שלי כבר נרפא וכשהשיניים של אבנר חזרו להיראות עם איזשהו קשר סימטרי התגייסנו כולנו לצנחנים, לאותה מחלקה בטרום טירונות. נוותר בשלב זה על סיפורי "ספיחס" שעברו על ארבעת החברים הכי טובים שחשבו שהצנחנים זה כמו שיעור ספורט רק עם מדים מלאים, ולכן חטפו תיזוזים מכל מפקד תורן. נזכיר רק את היום שאבנר ואני היינו תורנים במטבח ודיברנו על היציאה ביום שישי האחרון למועדון ברמת השרון. "אז מה", אמרתי, "עוד פעם רני היה עם איה, נראה לי שהוא כבר הספיק איתה הכי הרבה". על מה אתה מדבר, ענה לי אבנר שבאמת היה מופתע," זה אלון שהיה עם איה ביום שישי, אפילו ראיתי אותם בצד של המועדון". אבנר ואני היינו בחורים אינטלגנטים, אומנם לא ממש טובים בחשבון, אבל בהיסטוריה שנינו היינו מצטיינים. לאחר עימות קל של העובדות הבנו ששני החברים היו עם איה באותו הערב, ללא טווח צינון מינימלי. כשחזרנו למחלקה, הצלחנו לגרום לשני החברים להבין שהם למעשה התנשקו האחד  עם השני ביום שישי האחרון, כשאיה רק מהווה גוף מקשר ומגשר. בזאת תמו עלילות חטיבת אלכסנדרוני, כי בעצם הבנו, שמי שפה משחק זה איה בנו, אשר הצליחה לגעת לא לגעת בכל אחד מאתנו, ובסך הכל להגדיל את כיבושיה.

לאחר מספר שנים, איה הזמינה אותי לחתונתה. אני היחיד מהח'ברה שהיא הזמינה. אני העדפתי להסתכל על זה כניצחון האולטימטיבי- כנראה שהייתי הטוב ביותר. אך שאר חברי לחטיבה לא בדיוק פרגנו. הם טענו שסתם הייתי הכי נחמד...

סיכום, או מה למדנו מהפרק הזה: תלך לכל מקום שכולם היו, כדי שלא תרגיש מנותק, אבל תדע שגם כל השאר חושבים בדיוק את אותו הדבר.