כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    מסע חיי - פוסט 1 - עזיבה

    66 תגובות   יום ראשון, 13/9/09, 16:46

    מבוא  

    מכל הנוצות שהכרתי, אף לא אחת דומה הייתה לאלה שאראה. לא באורכן, צבען ובוודאי לא בצמידותן אל קנה החזרן. עשרות שנים חלפו מאז וזו מחשבה העולה בראשי, מדמיין את מסעי בעולם "החדש". ישוב הייתי אל חלון, לבדי, במסע אל תוכי במרחב עולמי אין סופי שתחילתו החלטה והמשכו בטיסה זו.

    עצמתי עיניי מדחיק זיכרונות מעת אחרונה, מכנסם ומכווצם לקובץ זעיר, כמו בסרט אילם  ללא קול, עם תנועת התרחקות מהירה של המטוס הממריא, מתרחקות גם תמונות ימי החול שלי ומראן קטן ומיטשטש...

    בני, צעיר שחזר מבולבל משהות ממושכת בניכר, עדיין לא מוצא את עצמו. הריונה הראשון של ביתי בכורתי, נכדי הראשון הגדל ברחמה. סודה של ביתי השניה. 

    להבדיל אלפיי הבדלות, זיכרון אימי שנפטרה אך לפני 'שבעה', אחי שהלך לעולמו פחות משלושה חודשים לפניה. מבט אחייני, ילדיו. הצעיר כבר יתום, עמד מול קבר אביו ביום הולדתו השמונה עשרה. אחיותיו מחובקות בזרועות אהוביהן. הבכורה אף מרוחקת כמנוכרת, בן זוגה עמד לידה בוהה בהוויה כמנותק. 

    בראשי הד מילות פרידה ואינני מקשיב, אלא מדחיק את ישותי שידעתי. מדחיק מבט מבועת של אבי, מבטה הגווע של אימי, מדחיק את מבטיי מנחמיי וקולות אהוביי. גם את חיבוקה החם של זוגתי האהובה ומבטה שכבר מתגעגע.  

    מדחיק הכל עמוק אל ההכחשה, יצאתי כערום ללא כסות, סקרן ללא גבול ועכבה, לבד. בנתיביי פגשתי מאות מבני דור ילדיי ואחרים מהעולם כולו. פגשתי בני גילי השני ואף במבוגרים ממני בני הגיל השלישי.

    גם את עצמי פגשתי. אופטימי, חייתי בינם כתרמילאי, מתבונן בהם פנימה ואל חיי שלי.

    אשריי, זכיתי להיות אב שנולד וחונך כבן דור שלישי בארץ ישראל. ישראלי, שגדל התחנך והוליד בני ארץ, דור רביעי. יודע כי דורות שקדמו, באו אל אדמתם לבנות מחדש את ארצם בזכות אבות ולמסד אומה כחדשה. הנה, מצא כי משתייך הוא לדור ממש הוויה, בקושי חווה אותה ולא יכול לה ממש. 

    שבע שיגרת חיים, חש בדחף עז להרחיק מהכל ויהי מה. לימים, אולי לחזור, הו אז, טעון אנרגיה גדולה שתעשיר את חייו וחיי הסובבים לו, אולי. 

     

    הדור החדש, חלקו שותף מלא אך רבים לא מוכנים עדיין לקבל על עצמם את המשימה ומשוטטים בעולם חסרי מנוח ותובנה, כעקורי שורש "שעתידם לוט בערפל". המשימה קשה, יש ליצור תובנה ולשמור עליה, לאהוב מחדש ולתקן את ההוויה.  

    ***

    מחר, יום השנה העברי השלישי למות אחי הבכור אריאל. פוסט ראשון זה מוקדש גם היום לזכרו. הפוסט מועלה שוב מאז התחלתי לפרסם את המסע בקפה. תודה מיוחדת לחברי הקוראים, שהפכו מבחינות רבות לשותפיי במסע. אתם חבריי שקראתם את הפוסט והיגבתם לו במילה או בכוכב ומקבלים את הפוסט שוב, מוזמנים לקרוא ולהגיב היום לאחר 39 פוסטים שפורסמו ומהווים שבעים וחמישה אחוזים מכתב היד.

        

    מסע חיי © כל הזכויות שמורות    

    פרק ראשון

      

    הדיילת ביקשה שאפתח את השולחן המתקפל שתוכל להניח את ארוחת הלילה. טיסת אל על לטורונטו מלאה, שהרי היום התאריך הוא עשרים וחמש לדצמבר וקרבים לחגיגות השנה החדשה, כמו גם לתקופת המכירה הסיילס. אלף ושמונים דולר מחיר טיסה למכסיקו סיטי הלוך, וחזור מסאו פאולו ברזיל.

    נכון, דרך טורונטו שם צריך היה להמתין שעה ולטוס שעתיים לשיקגו והפוך בדרך חזרה. אבל אחרי חמש שעות אמשיך למכסיקו סיטי ב"מכסיקנה אייר", במקום דרך מיאמי או ניו יורק או אירופה וחסכתי כמה מאות דולרים שאוציא בכיף מעט ולאט ואיהנה מכל דולר. הנחתי את העט על המחברת הסגורה, הכנסתי אותה לתא המגזינים בגב הכסא שלפניי והתפניתי לארוחה. דיילת הגישה מגשים עם כלי אוכל.

    מיד אחריה זרוע של דייל והופ ספגתי 'חמגשית' על מדף השולחן. החמגשית החמה ותחתיתה הנוטפת רוטב אדמדם וחם, חילצו התנצלות מאולצת של הכלכל שווידא כי צוותו 'מתקתק' חלוקה.

    לא הייתי רעב ממש. שקוע הייתי בפיזור ערפילי זיכרון. מגשית המתכת חמה מאד והתקשיתי לפתוח את הכיסוי. הצלחתי וריח חמצמץ עלה, מזכיר חביתות ראשונות שלי.

    הנהנתי, מאשר לדיילת השלישית שהציעה לחמניות ובטרם הספקתי לבקש נוספת, המשיכה ממני והלאה. סיימתי לאכול. דיילת רביעית הציעה שתייה קרה, הזמנתי ספרייט. הנה, מגיעה הדיילת הראשונה ומציעה שתייה חמה. כאן, מתחייב שיתוף פעולה ביני לבינה, שעיקרו לקבל ספל שתייה חמה מבלי לשפוך וללא כוויה, להעבירו אל השולחן שלי הנמוך בהרבה מידיה.

    הדיילת אינה יציבה, ואתה מסכן את ידיך... עבר בשלום. הטעם היה רע, לא שתיתי. אחרי רגעים הגיע הכלכל הראשי ודייל נוסף עימו, פינו את מארזי הארוחה. העברתי יד על חולצתי, מסלק פרורים, ניקיתי את השולחן, מפנה אותו למחברת הכתיבה אותה פתחתי וכלום. אני מרוקן מיכולת כתיבה. טסים כבר שלוש שעות. יצאנו בחצות לערך, כך שהזמן מתאים לשינת לילה על פי שעון ישראל.

    חי על שעון ביולוגי זה, חשבתי שלהירדם עם בטן מלאה זה "טופ". השכבתי כסא ונרדמתי. קולה של הדיילת העיר אותי. הבנתי את סימני ידיה ומבטה מהר יותר משהצלחתי לשמוע מה ביקשה, קיפלתי את השולחן ונרדמתי שוב.     

    ***     

    יום שישי ערב חג חנוכה, בשעת צהריים מאוחרת סיימנו שעת הצטיידות בחנות 'למטייל' בבית כוכב שברחוב סוקולוב, רמת השרון. עיכבתי את תומר העובד האדיב שהיה אמור לסגור כבר לפני חצי שעה, אבל היה סבלני לשרת אותי עד שאסיים. "בזמנך" אמר ובשל כך גרם לי לזכור אותו. הרי לא מובן מאליו במקומותינו, כי לתת שרות זו מסירות מקצועית נדרשת ולא חלילה הפרעה נכפית.

    תומר שמח עבורי באמת כשאמר בחיוך כן "אני מקנא בך שאתה נוסע לארגנטינה, אבי משם, נפטר לפני שנה. אני מת לנסוע לדרום אמריקה ! -, אתה תהנה מאד". הודיתי לו והרגשתי יוצא למסע משובח יותר. כן כך הרגשתי. עוד לפני-כן, רכשתי מזומנים בצ'יינג' מול החנות שבבניין 'כוכב'. גם הספקתי למשוך המחאות נוסעים מסניף הבנק שלי שמעבר לכביש ולמזלי הטוב, פתוח ביום שישי.

    הספקתי גם למלא מחוייבות שלקחתי על עצמי לפני הנסיעה, וביקרתי את דודתו של אבי, אחות אימו. שנים שלא ראיתי אותה, עד לפני חודשיים וחצי כשישבנו שבעה על אחי הבכור. ענקית האישה הקטנה הזו, גדולה מהחיים. תמיד תיזכר אצלי בדמותה של אחותה, סבתי הוירטואלית שלא הכרתי מעולם. אבי התייתם מאמו כשהיה בן שלוש עשרה וחצי, והיא צעירה נאורה ויפה בת ארבעים ושלוש בלבד.

    אחותה מלכה שתחיה, אשה מבריקה ונאה. נמוכת קומה צנומה חייכנית ונעימה, מאירה ממרום גילה המתקדם, חדת מבט ובהירת מחשבה, דעתנית צלולה וסקרנית המודעת היטב לסביבה המורחבת. לא, לא מובן מאליו בגילה.

    כבר עברה בכמה שנים את התשעים, תבד"ל. 

    "מה את עושה ביום יום?" שאלתי גם אני בסיימי תשובה לשאלתה שלה, אחת מסדרה רצופה ותשובתה קלחה מבלי לחשוב שבריר שנייה, "מה פרוש מה אני עושה ביום יום?!-, המון!" קבעה והמשיכה, "אני קמה השכם בבקר ומתייפה. מתלבשת היטב, נו לא כמו לנשף -, אבל בטוב טעם, שאולי יבוא מישהו אהיה מוכנה. אני קוראת עיתון בוקר ומגיבה בקול, מנהלת את המדינה יום, יום, ואנשים באים והילדות והנכדות והנכדים ויש מספיק, רק לחייך צריך ולאהוב!" נחנקתי. 

    חודשיים מאוחר יותר, למדתי לדעת שאני אוהב אותה מאד. תמיד אהבתי אותה. 'יש לה עוד עשרים וחמש שנה לפחות' הרהרתי מחייך לעצמי כשעזבתי את דירתה. 'כשאחזור אבוא אליה שוב' החלטתי, והיא, נעמדה בדלת דירתה הצנועה, נשענת הייתה על הליכון אחרי שליוותה אותי 'רק עד הדלת' כפי שאמרה ובירכה אותי 'בנסיעה טובה מהנה ומעשירה'. לא שיערתי כמה פעמים עוד אראה בדמיוני את חיוכה המאיר אליי.

    זוגתי, במקביל לסידוריי ערכה בדיקת מצאי עבורי בחנות. סימנה מיקום של פריטי ציוד הדרוש לי, על פי רשימה שהכינותי מראש. כשנכנסתי לחנות, אספתי, מדדתי, שילמתי והכל כבר אצלי. ממש קצר ומהיר מאד ואני מוכן למסע. נותר רק להיפרד הלילה מילדי האהובים. יבואו להדליק יחד 'נר ראשון של חנוכה'. מחר, נותר לארוז הכל בלי לחץ, בכדי שמחרתיים ביום ראשון, אטוס בכייף.

    חוזרים להכין את ארוחת החג.

    בדרך הטלפון הנייד שלי מצלצל. מבט חטוף הראה על המסך הקטן 'אמא' "כן, שלום אמא" עניתי מקשיב לה. בסיימה, הגבתי בטון נמוך שגרם לזוגתי להאט נהיגתה, משחשה שקרה משהו לא רגיל, רציני. דיברתי לאט כשאמרתי לאמי, "שאני אבין, נסעתם אל הנכד היתום לבקש תפילין של אביו 'כי ממילא לא אומר קדיש'?!..., כי הוא לא משתמש בהם'?!" אחוז צמרמורת המשכתי שואל, "אז מה, אם 'אבא אומר קדיש מידי יום ונכדו שאר בשר בנו הבכור שנפטר, אינו עושה זאת'?-, מה שייך עניין גיל 'התפילין הישנים' של אבא, שרצועה נקרעה בהם'?!  

    למה לבקש מיתום, תפילין של אביו שנפטר לא מכבר?!

    יכולתם לקנות חדשים, או לבקש ממני את שלי לעזאזל, זו התעמרות!".

    רתחתי. כנראה לא ריגשתי אותה, להיפך.

    שמעה וכאילו לא הקשיבה כלל למה שאמרתי, ברמה מעשית קבעה בשאלתה "עשינו טעות לא ידענו שככה יגיבו. מילא. אתה הלא לא משתמש בתפילין שלך, אז אולי נעבור אצלכם עוד מעט וניקח את שלך?!"

    "לא, לא, בשום אופן לא מתאים לנו" הגבתי כנשוך נחש והמשכתי, "נכון, אני לא משתמש בתפילין בכלל. צריך לחפש אותם וכשאמצא אתקשר אליכם. אנחנו בדרך חזרה ויש לנו עד מעל הראש. היום קצר, ערב חג ולא מתאים לי עכשיו לחפש תפילין!" סיימתי את השיחה מזועזע מהאטימות. הרהרתי 'עד כמה יכולה לחיות רק בעולמה, עד כמה מנוכרת היא, עד כמה אבי כנוע או אטום לעת זקנתו או שאולי כאלה הם מאז ומעולם?!'.

    המשכנו בנסיעה ואני מהרהר בכאב. הם לא מובנים לי. לא ייתכן שמעשיהם אלה נעשים בתום לב, כאילו ויש כאן רשעות של ממש. אני מזועזע. לא מתאים לי, אני לא מוכן לקבל, להכיר בעובדה כזו. נוסעים בין חנות אחת לשנייה.

    השעה שלוש אחר הצהרים, ערב חג וסופגניות לא מצאנו עדיין. כצ'אנס אחרון בציר התנועה הזה בשעה זו, נוסעים לסופרמרקט בקיבוץ. 'שם פתוח עד לשעות מאוחרות גם בערבי חג' חשבנו, מקווים למצוא סופגניות. 'לא שמישהו יאכל אותן כולם שומרים. אבל שיהיה על השולחן בחג' הסכמנו בינינו.

    זוגתי לא שואלת ולא אומרת דבר בעניין שיחת הטלפון ההזויה כמבינה את סערת הנפש שלי. הגענו לסופר, בקיבוץ בו נמצא 'כפר האבות' בו רכשו הוריי בית עם גינה. הם לא עברו עדיין, כבר שנתיים. קשה להם לעשות את השינוי הגדול. 'הם אורזים, חיים על אריזות כבר שלוש שנים' אני מהרהר ומסיק שנראה כי עצם הריגוש שבקנייה וההתעסקות בה, עושה את זה לאימי.

    אבי, אבי נגרר אחרי מעשיה כבר שנים. מאבד זיכרון ובמקביל בטחון. מסיעה ומבצע גחמות שלה בהנאה ובסיפוק על תרומתו לספקה.   

    ***

      

    התעוררתי שטוף זיעה, משיב בחיוב לדיילת. הזמנתי בירה ודיאט ספרייט. שתיתי את הספרייט באחת. מזגתי אלכסונית ובאיטיות את הבירה, מהפחית אל כוס הפלסטיק ובמפית רכה שהוגשה לי ניגבתי מצח, גם במפית השנייה. על השולחן נותרה שלישית.

    הזקפתי את מסעד הכסא ומחלוני הבטתי אל נשמתה, מדמה את נשמת אחי שם, מאחורי נשמת אימי.

    רואה שוב את עיניו עצומות כפי שראיתיו בפעם האחרונה על רצפת משרדו. אימי לפניו, עיניה פקוחות עדיין, כבר לא מביטות. סגרתי אותן שוב.

    'אחי זה אחי' חשבתי. ילדיו ואלמנתו כועסים עליו. למרות חוסר הקשר ביננו, טוב עשיתי שהחלטתי והספקתי להקים לו מצבה כמו שרצה. לאימי יקימו אחיי. 

    ***

    טורונטו לפנות בוקר. דצמבר הקפוא מבעד לחלונות נמל התעופה, כהה ולא מלבב. אנשי ביטחון טרוטי עיניים ביקשו אותנו להיאסף אל חדר נוסעים במעבר.

    ישבתי שם שעה ובהיתי בנקודה אחת כהה בשטיח האולם. גומע בבליעות איטיות וארוכות, מעט מהמשקה החם שמזגתי לעצמי לפני דקות מן המיחם המוצב בחדרון סמוך. כך, ועד חלוף כשעה להמשך טיסה. כפות רגליי בגרביי מסע עבות, נעולות כפכפיי קרוקס מנוקבי עיגולים, ניבטים מהם עיגולי גרב בהירים. מחליק ידיי על מכנסי קלי המשקל משחק בלשוניות הרוכסנים שלרוחבם מעל הברך. לבוש בחולצת פולו שחורה, עליה פליז פתוח. תרמיל מלא מונח לרגליי, תחת גופי ומצפוני ודמעותיי ניגרות עליו ואינן חודרות, כי עמיד הוא למים.

    בתור, אני בוהה קדימה. עומד וגבי אל העומדים מאחור ופני אל גב הקודמים לי, מזדחל עימם בטור התור אל שרוול המטוס לשיקאגו. נכנס למקומי, מתיישב וממריא. טס, נוחת ומבטי יבש, בוהה.  

    ***  

    מצוידים בסופגניות חמות, יצאנו. נוסעים היינו סוף, סוף הביתה, לפנינו שלוש שעות להכנה. צפירה עולה ויורדת, של רכב הצלה כנראה, נשמעת קרוב ואני אומר בציניות לזוגתי 'הרבה פרנסה באזור מאז נבנו כאן כמה כפרי אבות'. 

    באותה עת, הוריי חזרו ללא התפילין של אחי הבכור, המת. בדרכם לביתם, עברו בבית החדש שרכשו שנתיים קודם 'באחוזה' כפי שאהבו לקרוא לכפר האבות החדש. אבי סיפר וחזר וסיפר שוב ושוב על רגעיה האחרונים, 'אמא אמרה שצריך לעבור להאכיל את הדגים'. 

    בגינה שהקימו בחצר ביתם החדש באחוזה, הקימו בריכת דגי נוי. ממש כשנכנסנו לסופרמרקט שבקיבוץ בו נמצאת האחוזה, היו הם, בחצר ביתם החדש, זה שרכשו בכדי לחיות בו חיים מלאים עד לשיבתם הטובה.

    אימי, האכילה דגיגים צבעוניים בבריכת הנוי. אבי לבקשתה, יצא אל רכבם הביא אבן דריכה חדשה לחצר. ניגש אל רכבם שבמגרש החניה, פתח את תא המטען והוציא עגלת נשיאה קלה, להניח בה את האבן ולהביאה אל החצר המטופחת. חזר ונכנס לביתם.

    הבית מלא היה אריזות קרטון וריהוט עטוף ניילון שהוכנס בו במהלך השנתיים. הוא חצה את סלון הבית גלגל עגלת נשיאה בה מונחת אבן שטוחה ומסותת. יצא אל החצר וקרא אל עבר אשתו, 'איפה את רוצה שאניח את האבן ?' -  שקט. אין מענה.

    בקצה המרוחק של החצר המטופחת, שכבה כרכונה.

    ראשה נראה היה כבתוך מי בריכת הנוי, כמחפשת בתוכם דבר מה. אבי בן השמונים, רץ וקרא לה "ממי! ממי!"...

    התפלץ, משה את ראשה מהמים וגלגל אותה על גבה. עיניה פקוחות. הוא דיבר אתה והיא לא ענתה לו. הוא הטה את ראשה הצידה מנסה להצילה. הנשים נשם הנשים ונשם, לחץ שוב ושוב מעסה את ליבה..., קם, רץ לטלפון בבית והזעיק עזרה ממרפאת האחוזה-, חזר אליה, ירד על ברכיו והמשיך להנשימה, עיסה את ליבה וניסה להצילה...

    מבטה קפוא היה, חסר ניצוץ נשמתה.

     

    חובש המרפאה הגיע זמן רב מידי אחרי שנקרא וראה גופה. פתטי, רץ חזרה למרפאה וחזר אחרי זמן מה עם בלון חמצן. צוות מד"א שהגיעו בצפירה, אותה שמענו אנו עת נסענו מהסופר הביתה, השאירו טופס חתום ועזבו.

    כך ראיתיה, מונחת על גבה, על אדמה עירומה. עצמתי עיניה הקרועות לשמים, כיסיתי מבט מזוגג, ריק. רוחה כבר לא בגופה. נכנסתי אל 'הבית החדש', הוצאתי מבין האריזות מפות שולחן.

    הוצאתי מאריזתה מפה גדולה לבנה וכיסיתיה.

    אבי לא הפסיק לחזור ולשאול שוב ושוב, "איזה מן מקום מוגן זה, שחובש מגיע אחרי עשרים דקות וללא חמצן, איך הלכה לי כך כשהתכוונתי להשאירה כאן אחרי, במקום מוגן, איך?"   

    (המשך בפוסט 2 ) 

     

    לנוחיותך קישוריות לפוסטים בבלוג 'מסע חיי'  מאת: הטרמילר


    הקדמה, טירמלתי בג'ונגל האדם והטבע 

    מבוא ופוסט 1  
    פוסט 2
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=950893
    פוסט 3
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954466

    פוסט 4
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954481
    פוסט 5
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954492
    פוסט 6
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960021
    פוסט 7
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960103
    פוסט 8
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960129
    פוסט 9
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960313
    פוסט 10
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960343
    פוסט 11
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=971571
    פוסט 12
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=981165
    פוסט 13
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=990816

    פוסט 14
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=999423
    פוסט 15
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1009138
    פוסט 16
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1014746
    פוסט 17
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1018609
    פוסט 18
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1026151
    פוסט 19
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1030139
    פוסט 20
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1035851
    פוסט 21
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1039854   
    פוסט 22
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1046725 
    פוסט 23 
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1056003 
    פוסט 24
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1059711
    פוסט 25

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1070274 

    פוסט 26 חלק א'
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1076964

     פוסט 26 חלק ב'  

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1081845

    פוסט 27

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1087630

    פוסט 28 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1099663 

    פוסט 29

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1105193 

    פוסט 30

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1110790  

    פוסט 31

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1133687 

    פוסט 32

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1144223 

    פוסט 33

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1151463

    פוסט 34

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1163117

    פוסט 35 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1181017

    פוסט 36

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1185977  

    פוסט 37

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1196040

    פוסט 38 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1201970 

    הנך בפוסט 1 בשיגור חוזר 

    (אחרי פוסט 39) 

    דרג את התוכן:

      תגובות (65)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/9/09 16:17:

      צטט: אלונA 2009-09-21 14:20:13

      שנה טובה דרור

      כקוראת נלהבת למן הפוסט הראשון

      אני חשה כחברה, ושותפה למסע

      חייך,ללא שמץ וירטואליות, למרות,

      שאנני מכירה אותך מעבר למדיה זו.

      אתה כותב מוכשר, מעניין ומרתק.

      וכמובן שאשמח להצטרף לכל סיפור

      המשך פה שם ומעבר לים...

      גמר חתימה טובה.

      אלונה

      האם כותב כל שהוא יכול לצפות לתגובה יותר מיוחדת מזו?! לדעתי לא.

      תודה רבה לך אלונה.

        21/9/09 14:20:

      שנה טובה דרור

      כקוראת נלהבת למן הפוסט הראשון

      אני חשה כחברה, ושותפה למסע

      חייך,ללא שמץ וירטואליות, למרות,

      שאנני מכירה אותך מעבר למדיה זו.

      אתה כותב מוכשר, מעניין ומרתק.

      וכמובן שאשמח להצטרף לכל סיפור

      המשך פה שם ומעבר לים...

      גמר חתימה טובה.

      אלונה

        16/9/09 14:20:

    • 1
    • denit2
    • אתמול 22:04
    •   15/9/09 21:11:

      שלא כהרגלי, הודיתי אישית לכל מגיב.

      אבקש מכל המככבים הרשומים כאן

      לראות בהוקרת תודתי אמירה אישית,

      תודה רבה לכם.

       

      • 1
      • OR37
      • 13/9/09 23:06
      • 1
      • ami10
      • אתמול 6:44
    •  

       

        15/9/09 10:57:

      ככה כותבים חיים, ומוות.
        15/9/09 10:05:

      ריגשת אותי...

       

      הצלחת לגרום לי להרגיש, בחלקים מסוימים, שאני ממש שם, בתוך ההתרחשויות, צועד לידך... יושב לידך... רואה את המראות...

       

      רק בשורות טובות

       

      שנה טובה ומתוקה

       

      עו"ד ברק רון

      www.brlaw.co.il

       

       

        15/9/09 09:48:


      חיבוק חם נשיקה

       

        15/9/09 08:39:

      תודה דרור, תיארת שלב בחיים שכולם נאלצים לעבור אותה ללא יוצא מהכלל בצורה זו או אחרת. גם תורי להיפרד מהדור הקודם הולכת ומתקרבת כעת ואני מקווה שאדע לעמוד בו בצורה מכובדת ואולי לצאת למעין מסע כמוך.
        15/9/09 08:37:

      זכרונות יקרים...

      שתהיה לך ולמשפחתך שנה טובה ומאושרת...

      *

        14/9/09 19:44:

      כבר אז קראתי לפוסט : "כתיבה בזרם התודעה".

      שוב 'נזרקתי' לכאב הנורא שלך, וזה מתערבב עם הכאב של היום, של בחור צעיר שאיבד חייו בטרגדיה שכזאת.

      מי יתן והשנים הבאות תהיינה טובות יותר ותנהגנה בכולנו בחמלה...

      שנה טובה, דרור

      שנת יצירה פוריה ובריאות

      אילת

      * 

        14/9/09 18:34:


      מרגש

      וכל כך עצוב.. )-:

        14/9/09 18:22:


      דרור, אני שוחה בסגנון חופשי עם סיפוריך המרתקים  .

      החיות והצבעוניות הופכים אותם למוחשים ומרגשים כל כך .

      משתתפת בצערך

      ובלבי אני גם עם משפחת רמון .

      ליאורה

        14/9/09 18:20:

      תודה שצרפת אותי למסע.

      אני איתך בהמשך.

        14/9/09 16:09:

      הפוסט שלך מרגש וכואב.

      מאחלת לכם שנה חדשה עם הרבה שמחה וטוב.

        14/9/09 16:02:


      טרמילר יקר

      נוגע מרגש ויפה

      תודה

        14/9/09 15:10:

      צטט: הטרמילר 2009-09-14 10:59:02


      יקרים

       

      יום קשה ביממה איומה רצופה יגון. העם וודאי דואב וכאבם של הרבים מורגש באוויר.

      אסונות רודפים אותנו והזכרון הקולקטיבי של אובדנים מתגבר ביום כזה, יום אבל קשה על עוד ילד.

      עוד בן. עוד טייס.

      בנו של חלוץ חלל. ישראלי שחצה את האטמוספירה והתאדה, מותיר כאב עצום בלום בנפשם של בני משפחתו, אוהביו.

      בנו הלך אחריו וצלח.

      אמו החזיקה את ביתה בתעצומות נפש ומשצלח, נחלשה והנה אבד לה גם בנה. נורא.

       

      אני יודע שיש חיים במוות, כמו שיש מוות בחיים. ברור לי שהחיים ממשיכים,

      חוויתי זאת כמה פעמים. זה שורף. בוער בעצמות הכאב הזה, דוחס את הנימים, בוחן אותם.

      אין תשובות. ערב ראש השנה ולא יהיו תשובות, אלא במבטם של אוהבים.

      המבט הזה המתגעגע של אלה שלא יכולים לסייע,

      כי אין בידי אדם לתת תשובה.

       

      רק בנשמתנו שלנו אנו יכולים לעשות מעשה, כמו לאהוב את החיים...,

      להקשיב, לראות, ולנסות לחייך כשהכי כואב, להירפא.

       

      הבחירה בידנו.

       

       

      קוראות וקוראים יקרים, 

      אני קולט כי רוב הקוראים לא קראו במסע מתחילתו. למעשה להוציא 57 המגיבים בפוסט הראשון שהעלתי במרץ 08,

      היתר לא יודעים דבר על היוצא למסע, זה חבל. פרסמתי בעבר ואפרסם מעתה שוב, לינק מיוחד אל הפוסט הראשון ושוב אדגיש,

      כי מי שלא קרא אותו כאילו לא קיבל חיסון...

       

      הייתי שמח לדעת שהקוראים ברצף את הבלוג שלי יהנו מסיפור מסע הנקרא מתחילתו,

      ולהתקדם פוסט אחרי פוסט לשם הנאה שלמה ותו לא. תתקדמו יקיריי עד היכן שהצטרפתם אליי, זה מהותי לדעת

      על הישראלי שיצא למסע כזה בגילו. מהיכן שאב את יצר החיות שלו, מדוע הוא מביט כך אל החיים, מה עושה לו את הפניה חסרת העכבות בכנות, בפתיחות ואהבה כה גדולים. מהיכן נובעת הרגישות הקיומית, הרגישות החברתית, אהבת האדם?!

      מה המשא שסוחב אדם במסע שכזה. איך הוא נושא את המשקל הזה, המשקע הזה על נפשו?!

      הסיפור נכתב למען כל הורה, כל הזוגות, כל אשה וגבר שטרם העזו, קחו אותו עשו בו שימוש.

      אוהב אתכם,

      אתם שמעליי כאן

      ואתם המגיעים עכשיו...

       

      תודה שהצטרפתם למסע 

      מרגש מאוד ומלא בנשמה ותוכן.

      אדם!!

       

        14/9/09 14:33:


      כתיבתך מרגשת מאוד

      ואני, מנסה להבין את המילים הכתובות  וגם בין השורות...

      איש מיוחד אתה, דרור. מיוחד, רגיש וחם.

      ***

        14/9/09 11:13:

      היי דרור

      כתוב ,מרגש

      והכאב עובר ומגיע

      ללב ,כמו חץ.

       

        14/9/09 10:59:

      יקרים

       

      יום קשה ביממה איומה רצופה יגון. העם וודאי דואב וכאבם של הרבים מורגש באוויר.

      אסונות רודפים אותנו והזכרון הקולקטיבי של אובדנים מתגבר ביום כזה, יום אבל קשה על עוד ילד.

      עוד בן. עוד טייס.

      בנו של חלוץ חלל. ישראלי שחצה את האטמוספירה והתאדה, מותיר כאב עצום בלום בנפשם של בני משפחתו, אוהביו.

      בנו הלך אחריו וצלח.

      אמו החזיקה את ביתה בתעצומות נפש ומשצלח, נחלשה והנה אבד לה גם בנה. נורא.

       

      אני יודע שיש חיים במוות, כמו שיש מוות בחיים. ברור לי שהחיים ממשיכים,

      חוויתי זאת כמה פעמים. זה שורף. בוער בעצמות הכאב הזה, דוחס את הנימים, בוחן אותם.

      אין תשובות. ערב ראש השנה ולא יהיו תשובות, אלא במבטם של אוהבים.

      המבט הזה המתגעגע של אלה שלא יכולים לסייע,

      כי אין בידי אדם לתת תשובה.

       

      רק בנשמתנו שלנו אנו יכולים לעשות מעשה, כמו לאהוב את החיים...,

      להקשיב, לראות, ולנסות לחייך כשהכי כואב, להירפא.

       

      הבחירה בידנו.

       

       

      קוראות וקוראים יקרים, 

      אני קולט כי רוב הקוראים לא קראו במסע מתחילתו. למעשה להוציא 57 המגיבים בפוסט הראשון שהעלתי במרץ 08,

      היתר לא יודעים דבר על היוצא למסע, זה חבל. פרסמתי בעבר ואפרסם מעתה שוב, לינק מיוחד אל הפוסט הראשון ושוב אדגיש,

      כי מי שלא קרא אותו כאילו לא קיבל חיסון...

       

      הייתי שמח לדעת שהקוראים ברצף את הבלוג שלי יהנו מסיפור מסע הנקרא מתחילתו,

      ולהתקדם פוסט אחרי פוסט לשם הנאה שלמה ותו לא. תתקדמו יקיריי עד היכן שהצטרפתם אליי, זה מהותי לדעת

      על הישראלי שיצא למסע כזה בגילו. מהיכן שאב את יצר החיות שלו, מדוע הוא מביט כך אל החיים, מה עושה לו את הפניה חסרת העכבות בכנות, בפתיחות ואהבה כה גדולים. מהיכן נובעת הרגישות הקיומית, הרגישות החברתית, אהבת האדם?!

      מה המשא שסוחב אדם במסע שכזה. איך הוא נושא את המשקל הזה, המשקע הזה על נפשו?!

      הסיפור נכתב למען כל הורה, כל הזוגות, כל אשה וגבר שטרם העזו, קחו אותו עשו בו שימוש.

      אוהב אתכם,

      אתם שמעליי כאן

      ואתם המגיעים עכשיו...

       

      תודה שהצטרפתם למסע 

        14/9/09 09:08:

      צטט: 2btami 2009-09-14 08:44:22

      קצת נרגעתי מסערת הנפש שנכנסתי לתוכה מהקריאה בפרק הזה.

      איזה חיים. כמה בנאדם רוצה ומנוי וגמור איתו למות כשהוא מצליח למות באופן הזה.

      אפשר , באורח פלא, גם להתנחם בזה. הרי הבנאדם עשה מה שרצה.

      לסיים את החיים כנראה שזה לא הדבר הכי גרוע.

      כנראה שלפעמים להמשיך אותם זה רע עוד יותר.

       

      אני מחבקת אותך. 

       

       

      מאוד מעניין

      לקרוא את הפרק הראשון

      אחרי שהמסע שלך קיבל עומק ורוחב לאורך כל כך הרבה פרקי המשך...

      כל האירועים המקדימים האלה 

      מעבים את התובנות שיוצאות מהמסע שהולך ונרקם. 

      כל מילה שתגיד מעכשיו

      אני יודעת יותר מהיכן היא נובעת

      ואיזה מטענים יש מאחוריה.

      אף פעם לא נדע ממש הכל.

       

        14/9/09 08:51:

      דרור יקר,

      הגעתי למסע שלך הרבה אחרי זה ולכן אני מודה לך שיכולתי לקרוא את ההתחלה, לפחות זה....

      כרגיל, עורר בי מחשבות, המון מחשבות, על החיים האלה וכי אין לדעת מה יוליד יום, על הזוגיות בגיל מבוגר, הזדהיתי כל כך איתך בקשר להורים מבוגרים...זה לא עוברעם השנים.

      בעיקר התרגשתי איתך, מתארת לי שההתרגשות היתה גדולה, הכל עוד לפניך, גם כאן אין לדעת מה יוליד יום.

      *

        14/9/09 08:44:

      קצת נרגעתי מסערת הנפש שנכנסתי לתוכה מהקריאה בפרק הזה.

      איזה חיים. כמה בנאדם רוצה ומנוי וגמור איתו למות כשהוא מצליח למות באופן הזה.

      אפשר , באורח פלא, גם להתנחם בזה. הרי הבנאדם עשה מה שרצה.

      לסיים את החיים כנראה שזה לא הדבר הכי גרוע.

      כנראה שלפעמים להמשיך אותם זה רע עוד יותר.

       

      אני מחבקת אותך. 

        14/9/09 08:17:


      התרגשתי

      נפעמתי

      נעצבתי

       

      נמצא בי כוח

       

      שימצא בכולנו

       

      תבורך

        14/9/09 07:51:

      אין דבר כואב יותר מאשר לאבד בן משפחה..

      תודה ששיתפת בדרכך היחודית

      ומתחברת למה שכתבת:

      "יש ליצור תובנה ולשמור עליה, לאהוב מחדש ולתקן את ההוויה." 

        14/9/09 07:47:


      *תודה ששיתפת, אני עדיין בהלם מהחדשות האחרונות...

      לא מעכלת אסון שכזה..

      מבטיחה לחזור ולקרוא.

       

        14/9/09 07:20:


      תודה ששיתפת,,ימים כואבים  לכל בית ישראל,,,

       משתתפת אף בכאבך הפרטי,,,

        מאחלת שנה רגועה של שלווה ,

        14/9/09 07:16:


      איזה גורל עצוב!!!!!!

      מה קורה לו שם לאלהים למעלה???

      הכרתי את אריאל, משתתפת בצערך.

      שהשנה הבאה עלינו לטובה

      תהיה רק עם הודעות משמחות.

      תודה על השיתוף.

        14/9/09 07:06:


      המשפט שבלט עבורי מכל היה -

      המשימה קשה, יש ליצור תובנה ולשמור עליה, לאהוב מחדש ולתקן את ההוויה.  

      יהי זכרו של אריאל - ברוך ....

        14/9/09 06:45:

      פוסט מרגש וכואב..

      יהי זכרו ברוך!

        14/9/09 05:41:


      קראתי מצתער על אחיך

      לצערי נגמרו לי הכוכבים

        14/9/09 03:25:


      תודה על הפוסט דרור...מרגש וכתוב מדהים...

      כואב מאוד על האסון הנוראי למשפחת רמון....

      יהי זכרם ברוך..

      יהי זכרו של אחיך ברוך !

        14/9/09 00:43:


      דרור יקר ומיוחד,

      לא הכרתי אותך בפוסט ההוא, עם צאתך לדרך -

      הענקת לי את הזכות להציץ אל עולמך כפי שהיה בעת כתיבתו -

      תודה לך,

      וגדול הצער היום על אסף רמון, על משפחתו החווה טרגדיה בשנית.

      שיהיו להם הכחות להתמודד עם הנורא מכל, להמשיך בחיים.

        14/9/09 00:31:

      חברי היקר, עצוב מאד המוות שהיכה סביבך במנות גדושות. ויפה הבחירה שלך לצאת למסע כה מרתק ומרומם, ולכתוב סיפור כה יפה כי החיים נמשכים ובחרת בחיים. מאחל לך עכשיו רק נחת מכל הסובבים אותך.  
        14/9/09 00:25:


      toda achi

      mimeni ve mi mishpachat chel avir


      כתבת יפה, עמוק, ונוגע ומרגש...

       

      גם אני, מאז ששמעתי על האסון של משפחת רמון, נותרתי אילמת...

       

      מי ייתן שלא תדעו עוד צער, אתה ומשפחתך. מחזקת אותך.

        13/9/09 23:35:


      טרמילר יקר

       

      מרגש כהרגלך

      ועוד יותר ביום דואב זה לכולנו

       

      שלא תדע עוד צער

       

      שנה טובה והרבה בריאות

       לך ולבני ביתך

       

      בברכה

       

      יולי

       

        13/9/09 23:31:


      אכן יום עצוב לכולנו

      אתה מרגש כהרגלך

      חזק ואמץ

      ושלא תדע עוד צער

      ושתהיה שנה טוובה מקודמתה

       

      חג שמח לך ולבני ביתך

       

      בברכה

       

      יולי

        13/9/09 23:18:


      כמה קשה

       

      תודה על השיתוף

      וחיבוק

        13/9/09 23:12:


      טרמילר יקר,

      כתוב מופלא..

      כל כך התחברתי ל"עומס" הזה שאנו חווים לפעמים מצד כל הסובבים אותנו, ילדינו, ההתבגרות שלהם, ההורות שלהם, ההורים שלנו וההזדקנות הנוראית הזו, וגם כל "התוספות " שאנחנו מקבלים מדי פעם על הראש.

      צר היה לי לקרוא על אחיך, וליבי איתך על הצורך לחיות עם החוסר הזה והגעגוע האינסופי.

      מצד שני זכית לפרק מיוחד בחיים, הטיול המדהים הזה, הלבד ההתחברות לבני גילאים שונים..

      שתהיה לך שנה נהדרת, שמחה ועמוסה בחוויות כאלה שיתנו לך חשק לקום כל בוקרחיוך

        13/9/09 23:10:

      אין לי מילים היום. פשוט מחבקת.
        13/9/09 23:10:

      אריאל...יהי זכרו ברוך..

      פוסט מרגש מאד,

      עוד מרגישה את הצמרמורת - האמת שזה די קשה להתנטרל בפתאומיות ולכתוב תגובה.

      אני שמחה להיות שותפה למסע - מסע מופלא במיוחד!

      צועדת איתך שלב שלב ומצליחה ממש לגעת באווירה, לגעת בנוף, לגעת בשמים..

      שתהיה לך שנה מגניבה - שנה מלאה בעוד מלא הרפתקאות כמו שרק אתה יודע!

      נשיקה

        13/9/09 22:59:

      אין מילים

      רק חיבוק

        13/9/09 22:57:

      יום עצוב כל כך,

      לא מזמן התוודעתי למסעותיך, וזה הפוסט שקראתי כדי לראות מאין התחלת,

      שוב חוזרת וקוראת והמילים כה כואבות הן, יחד עם תחילתו של המסע המרתק

      מי יתן ולא נדע עוד דאבה.

      ושהשנה החדשה תפרוש את כנפיה הצחורות

      והברכות יתמלאו בשפע כרימון.

      שנה טובה לך דרור.

       

        13/9/09 22:49:

      פתיחה מסקרנת לכל הפרקים הבאים, שאת חלקם קראתי...

      שנה טובה וכל טוב,

      רמי

       

        13/9/09 22:48:


      אני משתתף בכאבך ומי ייתן שאתה ובני ביתך לעולם לא תדעו עוד צער. שתהיה לכולכם שנה טובה, מבורכת וגמר חתימה טובה.

      להתראות בשמחות,

      אהרון.

        13/9/09 22:40:

      עצוב ומרגש כאחד !!

       

      שנהיה תמיד שמחים ומאושרים

       

      שנה טובה חבר יקר 

       

      דורית

        13/9/09 22:24:


      יש לי מן קטע כזה כשאני בוחרת ספר בחנות ספרים

      לקרוא את המשפט הראשון - ולא את התקציר

      לפני שאני רוכשת אם בכלל

      המשפט הראשון הזה שלך היה קונה אותי <ואותך> ללא היסוס

       

      שהשנה הזאת תפנק אותך באירועים משמחים

      ואינסוף סיבות לחייך ולהרגיש מאושר

      את חיוכים שלנו כבר סיפקת עם ריבית

        13/9/09 22:14:


      אני אוהבת את הפרקים שבהם אתה משלב הווה ועבר,

      זה טוב לי כקוראת, משמש הפוגה, מאזן, ממקם אותי טוב בסיפור של החיים.

      וסיפור המסע - כתוב כתמיד צבעוני, דינאמי, מרתק!

      שנה טובה, לך וליקרים לך,

       

      עדית

        13/9/09 22:13:

      עצוב *

        13/9/09 22:10:
      * * *
        13/9/09 22:03:

      סיפורך האישי הנוגע התערבב לי עם האסון היום בן משפחת רמון..

      עצוב לי בלב מאוד...האמת כשקראתי את כל הפוסט שלך..הרגשתי נחמה מסויימת...

      תיאוריך כ"כ חיים..שזה נותן רצון חדש להתמלא בחיים..

      שנה טובה פוריה בכל התחומים לך ולמשפחתך..

      בטי

        13/9/09 21:51:


      ריגשת

      סיגל

       

        13/9/09 21:43:


      פוסט  עצוב מרגש  וכואב ,

       

      מזכיר לי את פטירתה  של אחותי ממחלת הסרטן לפני שנתיים וחצי

       

      שלא נדע צער

       

      שתיהיה לנו שנה -טובה

       

      והרבה בשורות טובות

        13/9/09 21:40:


      מרגש מאוד-אילו הם החיים ,היכולים לספר.

      מהולה בעצב, רגשת אותי.

        13/9/09 21:37:
      מחבקת אותך!
        13/9/09 21:26:

      חשבתי, כמה טוב שחזרת והעלת את מה שהעלת כאן. 
      האדם, הזה שכאן, שאך יצא אל המסע, אחר מהאדם המשוחרר שמופיע בהמשך. כמו נשל שהוסר. אולי למי שעשה את המסע, התהליך היה ארוך ובשלבים. אך, לי כקורא, עכשיו כשהחזרת  את הרגעים שלפנֵי, פתאום כל כך בולט השינוי. בפרקים של אמצע הטיול מצטייר בפנַי אדם חופשי, במראהו, בתחושותיו בחוויותיו, בפתיחות לקבל, להריח לחוות.כל הבלים נמוגו, כל המועקות, החובות, ההתחייבויות. נטו אדם פתוח לקבל,ללמוד,לחוות. מין שקט כזה, שכנראה כאן לא יכול להיות...

      שנה טובה!!

      מאחלת למי שעשה את המסע , להמשיך את המסע הפנימי כאן בביתו, במולדתו, עם אהבתו והטבע שסביבו.

        13/9/09 21:18:
        13/9/09 21:18:

      כל הגוף כואב לי מהרגע ששמעתי.

       

      צר לי כל כך.

       

      אני

      דרור

      כואב הלב
      תודה לפוסט מרגש*

        13/9/09 21:08:
      בוכה
      בוכהעצוב מאד פוזית*
        13/9/09 20:52:


      בטוח לא תיכננת שאני היום אקרא

      כזה פוסט נוגע ללב.

      אחרי האסון עם הבן של אילן רמון המצב רוח ירד

      ואחרי שקראתי את שלך המשיך לרדת.

      נקווה כולנו לשנה יותר טובה.........

      אתה כותב יפה ומצליח לשלב עבר והווה

      ביחד .........

       

        13/9/09 20:33:
      Miscellaneous Glitters # 210159שנה טובה עם הרבה תקוות לעתיד טוב
        13/9/09 20:04:


      קראתי את מה שכתבת והתרגשתי מאוד

      הכתיבה שלך נוגעת ומרגשת אתה אדם

      מיוחד שהגשים חלום מופלא ,שמחה

      בשבילך על כל החויות שעברת נהנתי

      לקרוא את חויותיך ,בשבילי זה היה כמו

      לקרוא ספר שקוראים בלי להפסיק

      אז תודה לך ושנה טובה ומאושרת שתהיה

      לך ולכל בני משפחתך*

        13/9/09 19:36:

      איש יקר!

      הפוסט שלך מרגש וכואב.

      מאחלת לך שנה טובה שנה של בריאות שמחה ואהבה.

      תודה על השיתוף ועל תאור הטיול המופלא שזכית לחוות.

      ברכות בוקי

      פרופיל

      הטרמילר The Tarmiler
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון