קרה לכם פעם שהייתם אמורים לשאת נאום ורגע אחרי "ערב טוב לכולם" התחלתם להתרגש והאדמתם כמו תפוח דלישס?

כן, לי זה קורה לפעמים... וזה מוזר לי נורא. רק בשבוע שעבר נאמתי נאום של כעשר דקות בפני כמה עשרות מחברי האגודה שהגיעו לאסיפה השנתית. את רובם אני מכירה אישית - לפחות היכרות שטחית - הפורום היה אינטימי ובכל זאת התרגשתי. ולפני כשנה הייתי אמורה לשאת דברים קצרצרים - לראשונה כיו"ר האגודה - כשהענקנו את אחד הפרסים בפסטיבל אייקון (And the winner is... Gili Bar-Hillel). שם הקהל היה אמנם גדול יותר ולא מוכר, ובכל זאת... אני שואלת את עצמי למה.

כי אני מדברת ומרצה מול קהל כבר יותר מחמש-עשרה שנה. בעברי הרחוק (מאוד) הייתי מלווה קבוצות לחו"ל (לזמן קצרצר, עד שהחלטתי שלא בא לי להיות האימא-פסיכולוגית-אומנת-רופאה-אחות-ופותרת בעיות של 40 תיירים ישראלים שאינם יודעים גבולות וגם לא שובע)... ואז לא התרגשתי.

ועוד לפני זה הייתי מדריכה בחיל-האוויר, ולימדתי אנגלית תעופתית בבית-הספר לטיסה, ולפני כן לימדתי אנגלית טכנית בבסיס אחר בדרום הארץ - שם אפילו הנחיתי חידונים של טייסת תחזוקה ועמדתי מול אולם קולנוע שלם של חיילים וטכנאים וקצינים (שליוו אותי בקריאות: אינגה! אינגה!).

ואחרי הצבא לימדתי גם בלחמן, ומאז 2001 לימדתי גם כמה שנים טובות תרגום לכתוביות ותרגום ספרותי בבית-ברל, והרציתי בלא מעט פורומים - באגודה, בכנסים בחו"ל - ואף פעם לא התרגשתי כל כך כמו באותן שתי פעמים.

אז מה התיאוריה שלי?

לפחות אצלי, אני חושבת שהבעיה היא בהרצאות או בנאומים קצרים. כשאני עומדת מול כיתה אף פעם אין לי בעיה. וכשיש לי מצגת ארוכה יחסית ומתוכננת היטב, גם אז אני מרגישה בשליטה. אבל כשאני לא מתכוננת מראש (כמו שהיה באייקון) או כשצפוי לי נאום קצר - כמו הנאום באסיפה השנתית בשבוע שעבר - אז אני ממש מתרגשת... ומסמיקה... והקול שלי רועד.

אני צריכה לעבור 2-3 דקות של התרגשות ואז אני נכנסת "לאלמנט שלי". ובנאומים קצרים זה פשוט נגמר מהר מדי.

נו, אז גם אתם מתרגשים?

אשמח לשמוע מכם על חוויות שלכם, במיוחד אם יש לכם טיפים שעזרו לכם להתגבר על פחד קהל.