כותרות TheMarker >
    ';

    ניו מדיה ודוקומנטרי

    ארכיון

    0

    "אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע וכל הזמן בתהליך של החמצה"- שיחה שנערכה לפני שנה וחצי עם רונה רמון

    64 תגובות   יום ראשון, 13/9/09, 19:15

    את השיחה הזאת עם רונה רמון ניהלתי  בפברואר 2008, כתחקיר לתכנית חוצה ישראל- העיתוי חמש שנים להתרסקות הקולומביה.

     

     

    רונה רמון- "למצוא איזון בין העצב והכאב שימשיך לעולם, והגעגוע הפיזי הכמעט  בלתי נסבל, לבין המקומות היפים".

     

     קשה לדעת אף פעם מה היה קורה אילו לא... במקרה של רונה רמון סביר להניח שהיא הייתה נשארת אשתו של, מאחורי הקלעים, דואגת לאילן שלה, כמו שתמיד עשתה.

    אבל רצה הגורל וכבר חמש שנים אנחנו מכירים אותה כאלמנתו של אל"מ אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון שנהרג בעת פיצוץ מעבורת החלל קולומביה בשנת 2003. בראשון בפברואר מלאו חמש שנים לאסון. 

     רונה כבר בת 43, מתגוררת ברמת חן, אם לארבעה  ילדים, אסף בן 20, שהוא פרח טיס,  טל בן 18, יפתח בן 14 ונועה בת עשר וחצי תלמידת כיתה ה'.

    היא נולדה בקרית אונו, הצעירה מבין שלושה, יש לה אחות גדולה, ואחיה הגדול גבי ,נפטר שלושה חודשים אחרי אסון הקולומביה מלויקמיה אקוטית שהחמירה אחרי האסון.  

     את אילן הכירה כשהייתה בת 22, סטודנטית לחינוך גופני, והוא כבר היה טייס צעיר וחתיך, בעל מוניטין ואהוב הבנות, מבוגר ממנה בעשור, ההיכרות הזו הובילה לנישואיהם כעבור חודשים ספורים.

     "לא הייתי בהריון, למרות שכולם חשבו שבגלל זה אנחנו ממהרים להתחתן" היא צוחקת "פשוט הבנו שזה זה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, חברה הכירה לנו, בעת שלמדתי איתה חינוך גופני בוינגייט", הם הכירו במסיבה, אילן היה רווק מבוקש, שהיה לו קשרים ממושכים עם נשים לפני רונה, ולאחר מכן קשרים יותר מזדמנים, ואפילו הספיק להתחייב שהוא לא מתכוון להתחתן לפני גיל 35, הכל השתנה במסיבה ההיא, היה ברור שזו אהבה ממבט ראשון, חודשים ספורים אחר כך הם נישאו.

    כבר במהלך ירח הדבש באילת הוזעק אילן לטייסת עם הידיעה על נפילתו של רון ארד בשבי, זו גם הסיבה שרונה ואילן התחברו לסיפור הטרגי של ארד, וזו גם הסיבה שרמון בחר לקחת איתו לחלל את המכתב המקורי שכתב ארד למשפחתו, מכתב שאבד איתו לעד.

    "כשקיבלנו את המכתב" היא מספרת "קראנו אותו יחד, אני ואילן, ובכינו, אני לא הכרתי את רון, אבל בגלל צירוף המקרים המוזר, החתונה שלנו והנפילה שלו בשבי, ואיך שאצלו הכל נעצר ואצלנו הכל התקדם, הייתה לנו הרגשה שהוא חלק מחיינו". 

     כשאילן סיים את הלמודים הוא החליט לחזור לצבא, עבר מסלול של סגן מפקד טייסת, ומפקד טייסת אף 16, המשפחה עברה לרמת דוד, משם יצא אילן ב 1981 כמה שנים קודם לכן, גם לתקיפת הכור בעירק, בשנתיים שהם חיו שם הם למדו לאהוב את העמק, זו גם הסיבה ששם בחרה רונה לקבור את אילן שלה, בבית הקברות של נהלל. מול המטוסים הממריאים ונוחתים ברמת דוד. יותר מאוחר הם קנו בית ברמת חן אליו תכננו לעבור כשיחזור אילן מיוסטון. חייהם השתנו לעד במרץ 1987, כשמפקד חיל האוויר איתן בן אליהו זימן את רמון, עם נווט חיל האוויר יצחק מאיו כמועמדים להפוך לטייס החלל הישראלי הראשון, לאחר שב95 הבטיח קלינטון לשמעון פרס לשגר אסטרונאוט ישראלי ראשון לחלל.

    אילן רמון שנחשב כטייס קרב מהולל בחיל האוויר, והשתתף במשימת פיצוץ הכור בעיראק  ובעל השכלה של מהנדס נחשב מועמד מצוין. המשפחה הצעירה עזבה את ישראל ועברה להתגורר ביוסטון ב98 ליד מתקן האימונים של נאס"א. ואז, שבוע לפני השיגור הוכנס אילן לבידוד מחלט ורונה הייתה היחידה שהורשתה לראותו, לפני השיגור היא נפרדה מבעלה ונתנה לו דיסק עם שירים ישראלים וחמסות לכל אנשי הצוות.

    זו הייתה פגישתם האחרונה, ומאז היא מנסה לאחות את השברים, להנציח את זכרו של אילן ולגדל ארבעה ילדים למשפחה חמה ותומכת, גם אם חסרת אב.את רונה (43) אני פוגשת קרוב לשכונת מגוריה ברמת חן, היא נראית קטנת קומה יותר מאשר בצילומים אבל אפשר לחוש את החוזק שקיים שמאפשר לאישה שהתאלמנה מול פני כל העולם להמשיך ולגדל משפחה לתפארת יחד עם הנצחת זכרו של בעלה.

     ש. בעצם בשנה וחצי הראשונות אחרי נפילתו של אילן לא שהיתם כאן.

     ת. אבל כל שנה הייתי כאן ביום האזכרה, נשארנו כאן בשנה השנייה ועשינו אירוע מאוד ייחודי בעמק יזרעאל שם קבור אילן, בשנה השלישית זה עלה לבמה הממלכתית וזה נוגע בכל הארץ ומזה אני מאוד מרוצה. 

     

     ש. הצבת לעצמך  מה שאת תופסת כצוואתו הרוחנית של אילן?

     ת. אילן עוד בחייו, לפני הטיסה התחיל לערב את הנוער בניסויים ובתחום החלל, הוא האמין שיש פה משהו שהוא מאוד מרתק, וחשיבתם של הילדים היא לא מקובעת וזה מאפשר איזושהי הפרייה הדדית מאוד יפה. ומכיוון שהחינוך בדמי ואני מגדלת ארבעה ילדים ורוצה לראות אותם מתפתחים בחברה מתפתחת ונורמלית, אז בהחלט יש פה חשיבה על זה ועל מסרים אחרים, הומאניים, מסרים שמדברים על עולם ללא גבולות, אטמוספרה, אנושות שלמה מעבר לגבולות של אדם ומדינות. והפוקוס רחב יותר. 

     

     ש. כששהיתם כל המשפחה עם אילן לפני ההמראה ביוסטון, גם אז היית מעורבת בנושא?

     ת. אז פחות, אילן לקח את הנושא אז על אחריותו, אבל הייתי איתו באירועים שונים בהחלט כשותפה. 

     

     ש. הבנתי שנסעת לשיגור הדיסקברי בשנה שעברה.

     

     ת. השיגור נדחה ברגע האחרון, וחזרתי הביתה בשמחה רבה לילדיי, אני אמורה לנסוע השנה לשיגור הנוסף, אני מקווה שזה יקרה. השיגור נדחה בגלל תקלה טכנית של הרגע האחרון, גם סביב השיגור של אילן היו הרבה דחיות והיה הרבה חוסר סבלנות, לא תמיד מותאמת למציאות.   

     ש. כשנחת עליכם האסון, באיזה אופן מצאת את עצמך מעבדת את האובדן ומתמודדת איתו? האם זה הקל או הקשה עליך להתמודד עם האובדן כדמות שהפכה בעל כורחה לדמות ציבורית ?

     ת. תראי, יש משהו מאתגר בהחלט באובדן ציבורי, אבל יש הפרדה מוחלטת. האובדן הפרטי שלי- אין לו דבר שיכול להקל עליו, עם האובדן הזה אחיה עד סוף חיי, כרגע אני עובדת על תזת MA   בנושא האובדן ואני יכולה לומר לך בעקבות המחקר שהמשכיות הקשר קיימת. המקום הציבורי לעומתו הוא מקום של עשייה שמכניסה איזשהו משמעות למקום הקשה הזה. אז בהחלט יש את המשמעות הפרטית של התא הפרטי והמשפחתי, המורשת הפרטית והמצומצמת שלנו. אחד הדברים שאני אומרת לילדים הוא ש"כשאני מדברת על אבא אני לא מדברת עליו מהמקום הציבורי, הוא הבעל שלי, האבא של הילדים שלי" אז באמת יש הפרדה מאוד מוחלטת אם נדבר על המקום הרגשי, והפעילות הציבורית היא פן נוסף שמצאתי בה גם משמעות נוספת לאותו מקום ריק. 

     

     ש. זה משהו שמנחם מעט, העובדה שיש משמעות לאותו אובדן, שלא מדובר בתאונה "סתמית"?

     ת. לא. אני לא מדברת על משמעות לאובדן. בשום אופן, אני מדברת על משמעות החיים שלנו כשכולים אחרי. משמעות האובדן זה באמת שאלה רוחנית שאני לא נכנסת אליה.   

     

     ש. ספרי לי קצת על עצמך ומאיפה באת?

     ת. נולדתי וגדלתי בקרית אונו, למעשה המשפחה שלי גרה קרוב       למקום מגוריי הנוכחי ברמת חן, למדתי בתיכון בן צבי, אני ממשפחה מאוד חמה, תורכית, הורי עלו לארץ כשהיו בני 15,  ואחד הסרטים שתמיד הצחיקו את אילן ואותי נורא זה "החתונה היוונית שלי" כי באווירה זה היה ככה: המשפחה התורכית שלי, והמשפחה היקית-פולנית של אילן עם שיחות על הא ודא ברומו של עולם, זה אפיין אותנו ומצחיק עד היום.  המשפחה שלי נהדרת, היא מעניקה לי המון תמיכה וחוזק, והרבה שמחת חיים. אני הצעירה במשפחה יש לי אחות גדולה שתומכת מאוד, כל המשפחה מאוד חמה. אחי הבינוני גבי נפטר לפני חמש שנים מלויקמיה חודשים ספורים אחרי מותו של אילן.  

     

     ש. בעצם, אילן כטייס קרב בכיר, עשה לבד מהפעולה המפורסמת של פיצוץ הכור בעירק עוד אינספור פעולות עלומות, כך אפשר לומר שבעצם סכנת המוות ריחפה כל הזמן באוויר, כאופציה? הייתה מוכנות לאפשרות הזאת?

     ת. לחלוטין לא. לא אצלי ולא אצל החברות הקרובות, נשות הטייסים האחרים, ולא מפני שאנחנו בנות יענה שלא מודעות לסכנה, אלא בגלל שאי אפשר לחיות מתוך פחד, בפעולה ההיא של פיצוץ הכור בעירק לא הייתי, אבל יצא מצב שפעם אחת ידעתי שאילן יוצא לפעולה מסוכנת, כי לרוב אילן לא "הביא את העבודה הביתה" מה שעשה את החיים יותר קלים. כשידעתי שהוא יצא לפעולה כזאת , עמדתי בחוץ וראיתי אותם ממריאים וחיכיתי שינחתו. אבל בגדול מעבירים את החיים בצורה שפויה יותר, כי אחרת אי אפשר לתפקד. בסופו של דבר החבר'ה האלה יוצאים לעבודה, אנחנו לא כל בוקר קמים למחשבות של "אולי לא" , וזו גישה שכן השתלטה מאז האסון של אילן: אני היום יותר מכבדת את הרגע, כי אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך. 

     

    ש. בדקות הראשונות אחרי הזמן בו אמורה לנחות הקולומביה כשכולם הבינו מה קורה, אתם בעצם לא ידעתם, הייתם מבודדים, את והמשפחה בחדר נפרד.

    ת. אנחנו לא ידענו, אבל הבנתי וזה היה ברור שהדברים הם רעים מאוד.  

    ש. ואת חווית אובדן כפול בנוסף לאובדן של אילן. אחיך ואמו של אילן מתו קצת אחרי ההתרסקות. אביו של אילן נפטר לפני כשנה.

    ת. כן, וזה לא היה רק אצלי, זה היה בעוד כמה משפחות, אבא שלי, אח של, חתן של, שם היה מעגל נוסף. האנרגיה היא אנרגיה תקועה וגורמת למחלות, וכמו שאובדן משפיע על גוף נפש רוח, ככה, ההתייחסות צריכה להיות של גוף נפש רוח, התייחסות הוליסטית.  

    ש. היה לך קל יותר בתחילה לחיות בארה"ב בגלל ששם את פחות מזוהה ומקושרת לאירוע?

    ת. כשאני הבנתי את גודל הסערה פה בארץ, וגם מהמקום האישי שלנו של ארבעה ילדים צעירים שעוברים כזה זעזוע, החלטתי שאני לא אעשה שינויים, ולא אעביר אותם טראומה נוספת על הטראומה שעברו ממילא, ולנתק אותם מסביבתם. זו החלטה שירדה מהר מאוד, עם הויתור על התמיכה של המשפחה כאן, העדפתי בהתחלה להישאר ביוסטון עם מעגל של חברים קרובים, זה היה נכון ובתזמון הנכון, להיות עם עצמנו לרגע ולהישאר, וכל המעבר אחר כשהוא בא ממקום יותר בריא.  

    ש. הבנתי שהתקוממת על זה שחשפו נגד רצון המשפחה את העובדה שאסף בנך הבכור הוא פרח טיס.

    ת. נכון, ההחלטה שלי בעניין הילדים היא מאוד ברורה, ברגע שהם חזרו לארץ כל אחד יוצא לדרכו האישית, יש להם את המטען האישי שלהם אבל לכל אחד יש חיים, ואת הציבוריות הם יחליטו עד כמה ומתי כשיהיה להם נוח עם זה, אני לא מאלצת את הילדים שלי לבוא לטקסים. ואני מעדכנת אותם לגבי מה שקורה, ואני חושבת שהם זכאים למקום פרטי משלהם, היו מספיק בעיני הציבור אחרי טראומה קשה, צריך מתישהו לשים לזה סוף. זה מסלול החיים של בני. אין לי שום זכות. 

    ש. את זוכרת שאילן ביטא את שאיפותיו לעתיד שאחרי החלל, למשל להיות מפקד חיל האוויר או להיות במנהיגות פוליטית?

    ת. מפקד חיל האוויר הוא לא רצה להיות, אני יכולה להגיד בוודאות.  לגבי שאיפות פוליטיות, דווקא כשהיה צעיר יותר ניסה לבדוק את המקום הזה, ופוליטיקאי מכובד הסביר לו שאו שהוא צומח מלמטה וגדל וגדל או שהוא צונח הכי מלמעלה. זה לא היה על האג'נדה אבל כן היה בו צורך לעשות שינוי, אמירה חברתית, משהו שקצת יזעזע, ואני חושבת  שאילן עשה את זה בצורה הכי דיפלומטית ויפה מול עולם ומלואו, כל הניגודים שיש לנו בארצנו כולם התחברו סביב המסרים של אילן. היה בו באמת הכל, הייתה לו את היכולת להחזיק את הקצוות, גם להיות לוחם וגם להגיד בראש מורם שאנחנו שואפים לשלום ולחברה אחרת, גם להיות חילוני, אבל גם לקחת איתו אוכל כשר כי יש לו אמירה שמכבדת את אותו עם שהוא מייצג. העניין של הכבוד ההדדי היה חשוב לו מאוד. 

    ש. הייתה השפעה לכך שאילן גדל כדור שני לניצולי שואה ?

    ת. זה משהו שכישראלי וצבר לא עלה בחיים היומיומיים, אבל המשימות שהוא יצא אליהם היו מהמקום של למנוע שואה נוספת כלוחם ולא מהמקום של הקורבן, התדמית של היהודי הקורבן לא הייתה רלוונטית עבורו, זה מה שהוביל אותו ומוביל אותו, אני לא יודעת, אולי אנחנו מפגרים אבל עדיף לנו להיצמד לאופטימיות. ולצמוח מתוכה.  

    ש. והנה במלחמת לבנון האחרונה את מוצאת את עצמך אם לחייל.

    ת. כן, הבן שלי בדיוק התגייס, אבל היה במקום מוגן, אבל האחיינים שלי היו בלבנון, והתקופה מאוד לא פשוטה, הסיטואציה של האובדן שלנו קרתה בצורה אחרת לגמרי, אבל יש משהו שמהדהד בתקופה הזאת, כששומעים "הודעה נמסרה למשפחות" זה משהו שמערער אותך עד עמקי נשמתך ואת חווה שוב את אותו מקום של הודעה כזאת, התובנה שבשנייה אחת החיים שהיו אינם עוד, ומפה צריך לאסוף את השברים. מאותו מקום שפשוט בלתי נסבל מבחינת התודעה צריך לעשות שינוי. מי שחווה שכול מתחבר לאותו מקום וזה מזעזע את המקום שבו אנחנו חיים.  

    ש. מה שהיה שונה ציבורית במוות של אילן זה בעצם שבהתחלה היה ניסיון להיאחז בעובדה שלא ראינו פיצוץ, העדפנו, כצופים בבית לחשוב שאם לא ראינו זה לא קרה.

    ת. זה השלב שבו עשו ספקולציות פה, ואנחנו פשוט ישבנו בחדר סגור וחיכינו להודעה הרשמית, אני הייתי במצב שונה, שוב, כי כבר ידעתי והבנתי קצת על תהליך הנחיתה ,והבנתי שזה סופי. אני רוצה להגיד משהו בעניין של להישאר עם הריק הזה: הסיטואציה הציבורית בעניין הזה מאוד לא פשוטה, כשאני שומעת שכולים שמספרים שהיו בבית ומישהו בא והודיע להם: אז  יש משהו שבאינטימיות שלא מנחם, אבל הופך את זה ליותר קדוש, ואנחנו ישבנו מול פני העולם מול כל האין הזה, זה היה מאוד קשה, עד עכשיו זה קשה, כל הקטע של הפרידה לא סגור עדין.  

    ש. בעצם בתכם  הקטנה, נועה לא הכירה את אביה באופן אישי, אלא כדמות ציבורית.

    ת. לחלוטין לא, אני לא אכנס לזה, אבל כל הילדים, הדמות של אבא שלהם טבועה בהם. אבל אנחנו לא נדבר על זה, אילן טבוע בהם, השאיר את חותמו יפה מאוד, גם מבחינת אופי וגם מבחינת יופי חיצוני. הוא נמצא בהם. 

    ש. את אישה צעירה, בת 43, ובעצם עברת מסלול חיים שלם וגידלת ארבעה ילדים, בעצם החל מרגע שיצאת מבית ההורים, היית בתוך עוד מסגרת משפחתית, ופתאום בגיל 38 התאלמנת, ונשארת לבד.

    ת. זו סיטואציה בהחלט מאתגרת, ראשית, נכון, אילן ואני הכרנו כשאני הייתי בת 22 ואילן היה בן 32, והחיבור בינינו היה מאוד מיידי וחצי שנה אחרי נישאנו, וזה לא היה בגלל שהייתי בהריון (צוחקת) וכולם חשבו שזו הייתה הסיבה, אלא פשוט לא ראינו שום טעם לדחות את הביחד הזה, וגם מהלך חיינו: בתשע שנים ארבעה ילדים, כאילו משהו דחף אותנו קדימה. בדיעבד אני מבינה שהזמן שלנו ביחד היה קצוב ולכן מיהרנו בכל מה שעשינו ולכן מהלך החיים שלנו היה שמעניין לעניין כל הזמן התקדמנו במה שעשינו, אבל זה לא היה בתודעה. בסך הכל ביומיום לא היינו מודעים לעניין השכול האפשרי, החיים בבסיסים הם קצת כמו בקיבוץ, הילדים גדלים ביחד, הבעלים עובדים במקומות שלהם, כל אחת עם הקריירה הקטנה שלה, יש הווי מאוד דומה אז מקטרים ביחד, צוחקים ביחד, אוכלים ארוחת ערב יחד עם הילדים. למזלי שש שנים בבסיס הספיקו לי, זה היה נחמד אבל הספיק לי. לגדל ילדים זה היה פשוט נפלא, ואנחנו היינו בשלב של גידול המשפחה, לאחר מכן עברנו.  

    בואי אני אגיד לך משהו אישי: אחד המשפטים שהכי עצבנו אותי, זה שאנשים נגשו אליי ואמרו לי: תהיי חזקה. ואני ניסיתי להבין למה זה מערער אותי ומעורר בי התנגדות כזאת, כי בהתחלה זה היה לשרוד את המקום הזוועתי ממקום של חוזק פיזי ונפשי, אבל מעבר לזה זה לא המקום של להיות חזקה. יש כאן חוזק אחר: החוזק של העניין של להחזיק את שני הקצוות, אנחנו דיברנו על המקום של להיות באיזון בין העצב והכאב שימשיך לעולם, וזה כאב פיזי שלא עובר, אז זה לא כל דקה ביום כמו בהתחלה, אבל זה כל הזמן לא מרפה. אבל מצאתי איזשהו איזון בין הכאב שלא מרפה, והגעגוע, הגעגוע הפיזי לנוכחות של האדם הזה, ובין לראות את המקומות שהם באמת כל כך יפים בינינו. הצמיחה זו ברירה ובחירה כי נורא קל להישאב למקום החשוך הזה. כי זה לא נגמר. שלמה וישינסקי, אדם יקר וחבר, כתב שהגעגועים הורגים אותו, הוא כתב את זה חודש אחרי שליאור בנו נפל ברצועת עזה. והלב שלי פשוט נחמץ בקרבי, כי ידעתי שהוא עוד לא יודע לאן זה מגיע, אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע וכל הזמן בתהליך של החמצה, ולהחזיק את שני המקומות האלה, כי אותם רגעי אושר  הכי גדולים, רגעי הגאווה הכי גדולים, הם ממש אותו רגע של הפספוס הזה, ההחמצה, זה החוזק: להחזיק את שני המקומות האלה, ולחיות את החיים במלואם מהמקום החסר הזה, זה החוזק. 

     ש. איך את מממשת את זה?

    ת. בתזה אני עוסקת במקום האישי בו אני נמצאת ובודקת איפה אני נמצאת איך הגעתי והתמודדתי עם המקום הזה, מקום שיש בו הרבה ייאוש וחוסר אונים, הרבה מאוד הכחשה, יש המון גורמים מאוד לא פשוטים.לחקור את המקום הזה שלי, מה גרם לי עכשיו להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו. ושוב, זה לא אומר שאני לא אחזור הביתה ומשהו קטן יגרום לי להיות במקום העצוב ההוא, ויחד עם זה, אני יכולה להסתכל ולראות את הפרח הקטן שמזיז לי את אותו מקום יפה בפנים, או דברים אחרים שמביאים איכות אחרת. זה לא מקום של אושר ממקום של שמחה, זה אושר שאינו תלוי רגשות, זה יכול להיות רגע מאוד עצוב, אבל כזה שיש בו את האיכות האחרת, כזה שיש בו מאה אחוז נוכחות של המקום. של האמת הצרופה הזאת. אתמול ישבתי עם חברות ובכיתי את נשמתי, אבל בעצם הרגע הזה היה משהו מאושר. 

    ש. קצת דומה למה שאמר ג'ון לנון: "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות"... את חשה את ההבדל בין רונה של לפני האסון ואחריו?

    ת.  בכל המובנים אני יכולה להגיד שצמחתי וגדלתי ויש מקומות שנפגעו יותר, ויחד עם הכל יש מקומות שהייתי מסתכלת על עצמי במראה ולא אהבתי את זה, אין ספק שאני לא אישה אחרת, אבל יש מקומות שבהם התעצבתי אחרת. הייתי מוותרת על כולם..... 

    ש. אין לי ספק בזה...

    ת. אם אנחנו מדברים על תזה של צמיחה אז זו באמת יכולת להעריך את הדברים, בזוגיות שלי ושל אילן וזה אחד הדברים שמנחמים אותי, אולי בגלל סגנון החיים והאתגרים שעמדו בפנינו בדרך, הייתה לנו הערכה הדדית, צמחנו מכל שינוי. זה היה כמו יין טוב, הזוגיות שלנו. 

    ש. כשאני חושבת על זה, אפשר להסתכל על זה גם ככה: בעצם בורכת. לא לכל אחת יש את המזל למצוא, גם אם לזמן קצוב, את אהבת חייה והוא את אהבת חייו.

    ת נכון, אני חוזרת להרצות בפני אנשים ואני חושבת שהשם של ההרצאה שלי יהיה "ברת מזל". כי אני יודעת שזה היה מקום שמצאתי את אילן, והוא תמיד צחק ואמר לי שחיכה שאגדל, היה לי את זה וזה היה מזל. לממש את האהבה הזאת עם ארבעה ילדים, זה בהחלט מזל.  

    ש. יוצא לך להקשיב לשיר "התשמע קולי" ששלחת לאילן לחלל?

    ת. עד לא מזמן הביצוע של החלונות הגבוהים היה גורם לי לבכי כל פעם שהושמע, אבל עכשיו אני מוצאת בו משמעות חדשה, מנחמת. ברור לי שאילן שומע אותי, כל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני מנסה להבין למה הוא מנוגן דווקא עכשיו, כאילו זה מסר קטן שאילן שולח לי.  

    ש. חמש שנים אחרי, לפעמים את שואלת את עצמך למה האסון הזה קרה דווקא לך?

    ת. שאלות כאלה לא מובילות לשום מקום, אני מאמינה שהאובדן בא ללמד אותנו משהו על החיים, ולמרות הכאב הוא יכול להוביל להתפתחות האישית. זה תהליך מסועף של צמיחה מתוך משבר. אני מקווה הוא יוביל לחיים יותר מלאים ומאושרים לי ולילדיי. אחד הדברים שחרו לי ביותר כשיצא הדו"ח של נאס"א על התקלה, זה שהיו בדו"ח שני דברים, האחד התקלה שקרתה, והכשל הגדול ביותר היה הכשל האנושי שבו התקלה לא טופלה וזה עלה לדיון שבע פעמים וירד, בעיני אם היו מתייחסים לבעיה כבעיה אולי המציאות שלנו הייתה שונה, וזה הכעיס אותי יותר מכל , כי אילן סמך עליהם, כמו שבארץ הוא סמך על חיל האוויר. 

    ש. את יודעת אם אילן היה מודע לקראת מה הוא הולך לפני הפיצוץ?

    ת. כן, הם ידעו. בהתחלה אמרו לנו שזה היה מאוד פתאומי, ועם הזמן הסתבר לנו שהם ידעו, ומדובר בזמן לא מבוטל, לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת בשעון וסופרת את משך השניות בהן הם ידעו שהמעבורת הולכת להתפוצץ. ואני מבינה שזה הרבה מאוד.  

    ש. את שואלת את עצמך איפה הייתם היום לולא התרחש האסון?

    ת. אין לי מושג. לא הייתה לנו תוכנית. הגישה של אילן הייתה להגיע לגשר ולחצות אותו. הוא נהג לומר שאין טעם לחיות את הדאגה פעמיים, אם יקרה משהו רע אז נתמודד, ואם הוא לא יקרה אז בשביל מה לדאוג? אולי זו סוג של נאיביות, אבל זה מאפשר לחיות את החיים בצורה יותר שקטה ושלווה, וזה מה שלמדתי ממנו. במקום לחיות ב"אילו", לעסוק בכאן ובעכשיו וליהנות ממה שיש.  

    ש. בעקבות האסון חווית עוד שכול כפול לאחר מכן, אמו של אילן שנפטרה כחולת אלצהיימר ואחיך גבי שנפטר אחרי האסון.

    ת. אחי גבי חלה בלוקמיה אקוטית שנתיים לפני שאילן המריא, והגיע לשיגור כהכרזת ניצחון על המחלה שנעצרה. הוא נפטר שלושה חודשים אחרי שאילן נהרג. אין לי ספק שהמחלה חזרה כתגובה לאסון, הרי ידוע עד כמה המערכת החיסונית חשופה למצב הנפשי. חודש וחצי אחרי שאילן נהרג גם אמא שלו נגאלה מהאלצהיימר. סיפרו לה מה קרה אבל לדעתי  היא לא ידעה שאילן טס לחלל וגם לא ידעה שהוא לא חזר. 

    ש. חמש שנים של אובדן זה הרבה או מעט?

    ת. במשך חמש שנים אני חוזרת כל הזמן לרגע הנורא של ההתרסקות, והכל כל כך מוחשי וטרי, ובאותה שנייה יש בי גם תחושה שזה קרה לפני המון זמן. מאז שאילן נהרג. הזמן הפך לדבר מתעתע. הכאב ועוצמתו, אמנם לא משתנים, אבל הזמן שעבר איפשר לי להשלים עם הכאב, להסתכל עליי ועל הילדים ולראות שהחיים שלנו מלאים בשמחה.  בהתרגשויות, וגם בכאב. להבין שהכאב נהיה חלק מהשלם שלנו. 

    ש. ומה עושים עם הגעגועים?

    ת. געגועים זה עסק קשה מאוד. לשמחתי יש לנו הרבה תמונות של אילן, כתבי יד שלו, והרבה מאוד סרטי וידאו, אני עדין לא בשלב שאני יכולה להסתכל על סרט שבו רואים אותו חי ונושם ויפה בחיצוניותו ובאישיותו, כשנגמר הסרט נשאר רק ריק נורא, ועם זה קשה לי.  אילן נמצא איתנו כל הזמן, ויחד עם זה הוא כל כך לא איתנו, וזה אולי הקושי העצום.  יש משהו בחוויה הקשה הזאת שמסדר את סולם העדיפויות ואת הדברים הבאמת משמעותיים ומחזקים, שבזכותם מתאפשר לחיות את החיים. הבאנו לעולם ארבעה ילדים ומעולם לא חשבתי שאגדל אותם לבד, כשקרה האסון רציתי להיעלם, אבל שנייה אחר כך קפצה לי מול העיניים המטרה העליונה שלשמה אני פה, והיא הילדים שלי. באותה שנייה החלטתי שלא יחסר להם כלום, חוץ מאבא שלהם, והבטחתי לאילן שאגדל אותם באהבה ושמחה, ואת זה אני עושה.    

    ש. בסרט שהוקרן במלאת שנה לאסון הוצג היומן של אילן, מה קורה איתו?

    ת. זה נס. כמה שבועות אחרי האסון מצא גשש אינדיאני שחיפש בטקסס את שרידי המעבורת, דפים מתפוררים שעליהם כתוב בעברית, התברר שלמרבה הפלא היומן הזה שרד חום של 1800 מעלות בזמן הפיצוץ שהתחולל כשהמעבורת טסה בגובה שישים ק"מ, והצליח להגיע לקרקע בשלום כשהוא רטוב וחרוך. גם האינדיאנים וגם אנשי נאס"א לא הבינו מה זה הדפים האלה, וכשהעבירו לי אותם זיהיתי מיד את כתב היד של אילן. עד לאותו הרגע לא ידעתי שהוא כתב בחלל יומן אישי.  

    ש. מה כתוב ביומן?

    ת. אילן קרא לו בפשטות "יומן אסטרונאוט אילן רמון" בעמודים האלה הוא תיאר את החוויות שלו מאז השיגור ועד היום השישי למסע בחלל. באחד הדפים המרגשים ביותר הוא כתב את מילות הקידוש של ליל שבת, עם ניקוד, כדי שהוא לא יטעה בהגייה. המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה עשתה עבודת שחזור מופלאה יחד עם מוזיאון ישראל, שהוא מומחה לשימור נייר. יש מקומות שבהם הכתב נמחק, והם טיפלו בכל שורה במסירות ובאהבה. בשנה הבאה נפתח תערוכה. פרויקט נוסף שמחכה לי הוא שאני רוצה לאסוף את כל הכתבים של אילן- מכתבים, יומנים, פתקים שמתייחסים לרגעים מיוחדים, ולהוציא אותם לאור. הוא כתב הרבה וחשב אולי להוציא גם ספר.   

    ש. עוברים לך בראש תסריטים של "איפה אילן היה לולא האסון?"

    ת. אני לא מתעסקת בזה, אבל לפעמים פונים אליי אנשים שאני לא מכירה, ואומרים שהיו רוצים לראות אדם כמו אילן כמנהיג, זה מעלה מחשבות שברור לי שהן לא רלוונטיות ולא מובילות למקומות טובים.  גם כשאני רואה תמונות מהשיגור אני מסתכלת בהן ברגשות מעורבים, ברמה האישית הייתי מעדיפה כמובן אילו אילן היה ממשיך לחיות איתנו. אבל אני אומרת לעצמי שהוא חי חיים מלאים עם סיפוק עצום, אני חושבת על הימים האחרונים שלו, שבהם היה כל כך מאושר, ועם כל הקושי זה עושה לי טוב לחשוב שהאהוב שלי היה מאושר. פילוסופית החיים שלי הייתה תמיד לראות את חצי הכוס המלאה, ואני מנסה ליישם את זה, למרות שבחיים שלי היום ישנו החצי הריק. שהוא ריק מאוד וחסר מאוד. היו לי בעל מופלא וזוגיות נהדרת. לצערי יש אנשים שבמחזור חיים שלם לא זוכים לאהבה כזאת, עם כל הכאב, אני מעדיפה להתרכז בארבעת המופלאים שלי, שהם יצירת המופת שלי ושל אילן, ואני שמחה שגם הם מבינים איזה אבא היה להם, הם חיים עם מודל מעולה שטבוע בנשמתם, והוא יוביל אותם בחיים.

    נעמי אלון (C)        

     

    לינק לתכנית חוצה ישראל עם רונה רמון

    http://www.23tv.co.il/282-he/Tachi.aspx

    דרג את התוכן:

      תגובות (62)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/4/10 08:04:
      פוסט טראגי !
        2/10/09 04:58:

      צטט: נעמית 2009-09-29 07:30:34

      צטט: suddenh 2009-09-29 01:55:28

      ראיון מרתק.

      בניגוד לציפיות שלי, אני מודה, מצאתי עצמי קורא את דבריה בעניין רב.

      כנראה בגלל שהדיבור שלה חורג בהרבה מהקלישאי.

      לפי הבודהיזם, כל החיים הם פרידה ומוות, כיוון שכל דבר הוא בן חלוף, ולמעשה אינו קיים כשלעצמו, אלא תלוי בקשרי גומלין עם סביבתו.

       מוות ולידה מחדש מתרחשים לאל הרף.

      תודעתו של האדם, לעומת זאת, נוטה להאחז בדברים. דוגמא שהיו נותנים לכך היא ההתאהבות.

      חשבתי על הדברים האלה בזמן שקראתי את דבריה של רונה רמון, ואני מקווה שהקשר בינהם לדבריה ברור. 

       

       

      כן, החשיבה הזאת בהחלט מקבלת משמעות כשמתיחסים לדבריה פה. אני חושבת שהיא גם מושפעת ממנה, מהחשיבה של תורות המזרח. זה מענין, בעצם מה שאתה אומר שכל רגע אנחנו נולדים ומתים מחדש במצב אחר מול אלה שאיתנו ומול עצמנו?

       כן, גם מהבחינה הזאת, שלפי הבודהיזם ה"אני" הרציף הוא פיקציה.   אפשר לראות את זה בהתבוננות בעבר, שלפחות אצלי משתנה כל כמה זמן (הסיפור שאני מספר לעצמי על העבר). אבל יותר קל לראות את זה כשמתבוננים בטבע (במצב שהתודעה צלולה במיוחד, אחרי מדיטציה או סמים) - מוות מתרחש ללא הרף, מצד אחד, ומצד שני מה שאנחנו רגילים לראות כחסר חיים, נראה לפתע חי. 

       

        29/9/09 07:31:

      צטט: suddenh 2009-09-29 02:11:58

      אגב, בקשר לראיון עם שני החיילים ממלחמת יום כיפור, בפוסט האחרון שלך - יכול להיות שנפלו שיבושים בהבאת המשפטים?  למשל בפסקה (שנדמה לי שתוקנה קצת) של אבי עורי הוא אומר:

      רמה שלי במעוז הקטן 21 איש יושבים יש צורות מיתה אחרות, מה לעשות בדקה הבאה, אתה עושה החלטות. היתה איזה דקה כשהייתי במוצב היה פתח ואני עמדתי בפתח," 

       

      אתה צודק, יש שם כמה פסקאות שלא עברתי עליהן בתשומת לב והבאתי אותן אחת לאחת בלשון דיבור, ולא עשיתי עליהן הגהה כי מדובר בטקסט לפני עריכה עיתונאיות. יטופל :)) תודה. בוקר טוב.

        29/9/09 07:30:

      צטט: suddenh 2009-09-29 01:55:28

      ראיון מרתק.

      בניגוד לציפיות שלי, אני מודה, מצאתי עצמי קורא את דבריה בעניין רב.

      כנראה בגלל שהדיבור שלה חורג בהרבה מהקלישאי.

      לפי הבודהיזם, כל החיים הם פרידה ומוות, כיוון שכל דבר הוא בן חלוף, ולמעשה אינו קיים כשלעצמו, אלא תלוי בקשרי גומלין עם סביבתו.

       מוות ולידה מחדש מתרחשים לאל הרף.

      תודעתו של האדם, לעומת זאת, נוטה להאחז בדברים. דוגמא שהיו נותנים לכך היא ההתאהבות.

      חשבתי על הדברים האלה בזמן שקראתי את דבריה של רונה רמון, ואני מקווה שהקשר בינהם לדבריה ברור. 

       

       

      כן, החשיבה הזאת בהחלט מקבלת משמעות כשמתיחסים לדבריה פה. אני חושבת שהיא גם מושפעת ממנה, מהחשיבה של תורות המזרח. זה מענין, בעצם מה שאתה אומר שכל רגע אנחנו נולדים ומתים מחדש במצב אחר מול אלה שאיתנו ומול עצמנו?

        29/9/09 02:11:

      אגב, בקשר לראיון עם שני החיילים ממלחמת יום כיפור, בפוסט האחרון שלך - יכול להיות שנפלו שיבושים בהבאת המשפטים?  למשל בפסקה (שנדמה לי שתוקנה קצת) של אבי עורי הוא אומר:

      רמה שלי במעוז הקטן 21 איש יושבים יש צורות מיתה אחרות, מה לעשות בדקה הבאה, אתה עושה החלטות. היתה איזה דקה כשהייתי במוצב היה פתח ואני עמדתי בפתח," 

        29/9/09 01:55:

      ראיון מרתק.

      בניגוד לציפיות שלי, אני מודה, מצאתי עצמי קורא את דבריה בעניין רב.

      כנראה בגלל שהדיבור שלה חורג בהרבה מהקלישאי.

      לפי הבודהיזם, כל החיים הם פרידה ומוות, כיוון שכל דבר הוא בן חלוף, ולמעשה אינו קיים כשלעצמו, אלא תלוי בקשרי גומלין עם סביבתו.

       מוות ולידה מחדש מתרחשים לאל הרף.

      תודעתו של האדם, לעומת זאת, נוטה להאחז בדברים. דוגמא שהיו נותנים לכך היא ההתאהבות.

      חשבתי על הדברים האלה בזמן שקראתי את דבריה של רונה רמון, ואני מקווה שהקשר בינהם לדבריה ברור. 

       

        23/9/09 22:03:

      צטט: בלאק סמארה 2009-09-16 12:30:02

      צטט: ~ Rachel ~ 2009-09-13 20:15:51

      צטט: Stone 2009-09-13 20:10:22

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

      מסכימה.

       אם הם מספיק בוגרים להילחם הם מספיק בוגרים להחליט מה הם רוצים לעשות בצבא.

      טעות לחשוב שמתגייסים לקורס טייס רק בגלל שרוצים להגן על המולדת מכיוון השמים, מדובר גם במימוש עצמי והגשמת חלום של הנער, בלי קשר למכורה.

       

      גם אני מסכימה.

       

       

       כל כך נכון. והכתבה שלך פשוט מצויינת.

       

        20/9/09 14:48:

      צטט: @אורית 2009-09-20 14:16:01

      מעניין שגם אני מצאתי לנכון או יותר נכון התנגן לי בראש שיר מימי הלהקות הצבאיות "מה אברך"

      מיד כששמעתי על האסון הנוראי הזה שקרה למשפחה הזו.אין מילים להביע את ההשתתפות בכאב שלהם,

      במיוחד בחגי תשרי הכל כך משפחתיים. 

       

      היה עוד שיר שחשבתי עליו, "היה לי חבר היה לי אח" גם כן ביצוע של צוות חיל האוויר

      ושיר שהפך כל כך מזוהה עם מלחמת יום הכיפורים

       

      http://www.youtube.com/watch?v=gt3LihLkqak&feature=player_embedded#t=19
        20/9/09 14:16:

      מעניין שגם אני מצאתי לנכון או יותר נכון התנגן לי בראש שיר מימי הלהקות הצבאיות "מה אברך"

      מיד כששמעתי על האסון הנוראי הזה שקרה למשפחה הזו.אין מילים להביע את ההשתתפות בכאב שלהם,

      במיוחד בחגי תשרי הכל כך משפחתיים. 

        20/9/09 13:50:

      :-(
        18/9/09 00:02:

      עכשיו היא תספור את השניות פעמיים כל פעם.
      צער עמוק.
        16/9/09 12:40:

      צטט: solix73 2009-09-16 06:52:54

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

      במילואים מתבטלת  ה"אפליה "  וכולם :  בני משפחות שכול ובנים יחידים יכולים למצוא עצמם בסיטואציות 'קרביות'.
      לדעתי אלה שהסדיר  שלהם היה "גובניקיי"  מצבם  אפילו יותר מסוכן .  

       אסך רמון  נהרג באימונים. סטטיסטית הרבה יותר חיילים נהרגים בתאונות דרכים מאשר בטיסות אימונים.

        16/9/09 12:34:

      צטט: בלאק סמארה 2009-09-16 12:30:02

      צטט: ~ Rachel ~ 2009-09-13 20:15:51

      צטט: Stone 2009-09-13 20:10:22

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

      מסכימה.

       אם הם מספיק בוגרים להילחם הם מספיק בוגרים להחליט מה הם רוצים לעשות בצבא.

      טעות לחשוב שמתגייסים לקורס טייס רק בגלל שרוצים להגן על המולדת מכיוון השמים, מדובר גם במימוש עצמי והגשמת חלום של הנער, בלי קשר למכורה.

       

      גם אני מסכימה.

       

       

       

      ידעתי :)

       

       

        16/9/09 12:30:

      צטט: ~ Rachel ~ 2009-09-13 20:15:51

      צטט: Stone 2009-09-13 20:10:22

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

      מסכימה.

       אם הם מספיק בוגרים להילחם הם מספיק בוגרים להחליט מה הם רוצים לעשות בצבא.

      טעות לחשוב שמתגייסים לקורס טייס רק בגלל שרוצים להגן על המולדת מכיוון השמים, מדובר גם במימוש עצמי והגשמת חלום של הנער, בלי קשר למכורה.

       

      גם אני מסכימה.

       

       

        16/9/09 07:02:

      צטט: נעמית 2009-09-16 06:41:02

      צטט: בקפה של ברטה 2009-09-16 06:36:01


      חוצה ישראל. תמיד בישראל חוצים: חוצים גבולות, שוברים לבבות, מפרידים משפחות, חותכים תקציבים (חוץ מהבטחון)

      דומה ששום דבר לא מסוגל להישאר כאן שלם.

      התחקירים שלך הן כתבות בפני עצמן.

       

      נכון, למרות שלדעתי הכוונה בשם היתה דווקא חוצה ישראל במובן שחוצה אותה לכל אורכה, מצפונה עד דרומה. לא במובן של מפלח.

      תודה (כלומר, אם הבנתי אותך נכון,  זה נשמע כמו מחמאה לגבי הכתבה) אבל אגב, כמי שכותבת גם כתבות וגם תחקירים, אני יכולה להעיד שפעמים רבות התחקירים הם הרבה יותר מעמיקים ומקיפים מהכתבות, מכיוון שהם לא כפופים למגבלת המילים של הטקסט בכתבה.

       

      ברור...ברור.. אבל אני מצאתי שם משמעות נוספת. וכן, הבנת נכון :-) ולגבי הכתבות: מן הסתם את צודקת.

        16/9/09 06:52:

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

      במילואים מתבטלת  ה"אפליה "  וכולם :  בני משפחות שכול ובנים יחידים יכולים למצוא עצמם בסיטואציות 'קרביות'.
      לדעתי אלה שהסדיר  שלהם היה "גובניקיי"  מצבם  אפילו יותר מסוכן .  

        16/9/09 06:41:

      צטט: בקפה של ברטה 2009-09-16 06:36:01


      חוצה ישראל. תמיד בישראל חוצים: חוצים גבולות, שוברים לבבות, מפרידים משפחות, חותכים תקציבים (חוץ מהבטחון)

      דומה ששום דבר לא מסוגל להישאר כאן שלם.

      התחקירים שלך הן כתבות בפני עצמן.

       

      נכון, למרות שלדעתי הכוונה בשם היתה דווקא חוצה ישראל במובן שחוצה אותה לכל אורכה, מצפונה עד דרומה. לא במובן של מפלח.

      תודה (כלומר, אם הבנתי אותך נכון,  זה נשמע כמו מחמאה לגבי הכתבה) אבל אגב, כמי שכותבת גם כתבות וגם תחקירים, אני יכולה להעיד שפעמים רבות התחקירים הם הרבה יותר מעמיקים ומקיפים מהכתבות, מכיוון שהם לא כפופים למגבלת המילים של הטקסט בכתבה.

        16/9/09 06:36:


      חוצה ישראל. תמיד בישראל חוצים: חוצים גבולות, שוברים לבבות, מפרידים משפחות, חותכים תקציבים (חוץ מהבטחון)

      דומה ששום דבר לא מסוגל להישאר כאן שלם.

      התחקירים שלך הן כתבות בפני עצמן.

        15/9/09 18:07:

      צטט: נעמית 2009-09-15 17:40:02


      וזה גם אולי מה שכמעט לא מאפשר להכיל את הכאב בפעם הזאת

      כמעט כל אחד ואחת מאיתנו יש לו את השכול המשפחתי שלו

      אני נזכרתי בקרובתי מקיבוץ יגור שהייתי מתארחת שם כשהייתי ילדה בקיץ

      קוטפת יום יום זר פרחים טרי ועולה יום יום בגבעה הארוכה המובילה לבית הקברות המוריק של הקיבוץ

      (בתי הקברות בקיבוצים הם יפים באופן כמעט בלתי נתפס)

      להחליף את הזר על קברו של בנה הצעיר, הצעיר בין ארבעת האחים

      שנהרג בגיל תשע עשרה בפעולת סיירת. שני האחים שלו נפצעו קשה אבל שרדו

      והוא הצעיר במשפחה היפה והמבטיח נהרג.

      ואני נזכרת רק בגב הכפוף שלה, עולה לאט לאט עם הזר הטרי בדלי,

      יום יום, עד מותה. זה עולה וצף לכל אחד, השכול הפרטי שלו עם התובנה

      שאת הכאב הזה היא לא תוכל לעבור. רונה רמון.

      לכולנו דודה כזאת או זכרונות כאלה. והיא תעבור. רק שהמשמעות ברורה. 

       

        15/9/09 17:40:


      וזה גם אולי מה שכמעט לא מאפשר להכיל את הכאב בפעם הזאת

      כמעט כל אחד ואחת מאיתנו יש לו את השכול המשפחתי שלו

      אני נזכרתי בקרובתי מקיבוץ יגור שהייתי מתארחת שם כשהייתי ילדה בקיץ

      קוטפת יום יום זר פרחים טרי ועולה יום יום בגבעה הארוכה המובילה לבית הקברות המוריק של הקיבוץ

      (בתי הקברות בקיבוצים הם יפים באופן כמעט בלתי נתפס)

      להחליף את הזר על קברו של בנה הצעיר, הצעיר בין ארבעת האחים

      שנהרג בגיל תשע עשרה בפעולת סיירת. שני האחים שלו נפצעו קשה אבל שרדו

      והוא הצעיר במשפחה היפה והמבטיח נהרג.

      ואני נזכרת רק בגב הכפוף שלה, עולה לאט לאט עם הזר הטרי בדלי,

      יום יום, עד מותה. זה עולה וצף לכל אחד, השכול הפרטי שלו עם התובנה

      שאת הכאב הזה היא לא תוכל לעבור. רונה רמון.

        15/9/09 17:25:

      דוקא נתפס וברור. פשוט  כואב עד אימה. אבל נתפס וברור כמו קריסטל זר בבוקר של יום קר.

      לפני שנות דור שהעירו אותי בחמש בבוקר בבאר שבע  ללכת לבשר לבת דודותי החילת כי אחיה החיל לא יצחק איתנו יותר ולא יחלום ולא כלום חשבתי לעצמי בדרכי אליה  האם אוכל לשקר אותה ולהגיד לה שהזמן ינחם. כי אני כבר את האמת אז ידעתי. לא הזמן מנחם ולא המקום מנחם. שהגעתי אליהם הביתה הדוד שלי אמר לי הפעם זה אנחנו אבל לנו לא יספרו סיפורים אנחנו יודעים בדיוק מה זה אומר. זה היה לפני 29 שנים.....בדצמבר נעמוד שם בפעם ה30 והכל ברור והכל נתפס.

       

      ברבות השנים הייתי בעשרות הלויות של חללי צהל של חברים לנשק לכיתה של בני משפחה של שכנים ולמרבה היגון והכאב בשנים האחרונות גם של בנים של חברים.  אני יכול הלריח את ריח האורן בית הקברות, לנגב את הזיעה הזוגלת בשעת צהרים חמה עת אלפי אנשים שקטים וכואבים הולכים לאיטם במעלה גבעה הארורה.בכדי לשמוע אל מלא רחמים ויתגדל ויתקדש.

       

      ואני יכול לנחש שמישהו  יקריא את אלוהים אוהב אותם צעירים של עמיחי ואחר יביא  את שיר מספר תשע של אודן , לדעת איפה יעמידו את המיחם עם הקפה והעוגות ומה תגיד החברה וומה יגידו החברים מה יגיד המפקד מהצבא ומה יגידו החברה מהטיסת.   וכל כמה שנים אנו עוד פעם הולכים שפופים לאיזה גבעה ירוקה וארורה אם זה נהלל  אם זה בחלקה  הצבאית בכפר סבא  תל אביב חיפה אם בדגניה או בבאר טוביה או בכפר זה או אחר או בעיר או במקום אחר.  תמיד ובכל פעם כתיפנו שחוחות יותר כי הכל ברור והכל נתפס והכל  ידוע ואי אפשר יותר לספר סיפורים .  וכל מה שאני יודע רונה רמון יודעת שבעתים. זה נתפס לחלוטין  ואין כלום לא נודע כאן הכל ברור ומובן ונתפס וידוע.רק  פשוט  כואב עד אימה. 

      מצמר. מצמרר. מצמרר.
        15/9/09 11:13:

      בלתי נתפס...

      זועף

        14/9/09 23:37:
      ובמיוחד עכשיו...........עצוב עצוב.אחרי הטרגדיה הנוספת של בנה.
        14/9/09 22:29:

      בלתי נתפס בעיניי הכאב של האישה הזו מהיום שבעלה התרסק ומאתמול שבנה התרסק.

      הכאב כלכך איום. שהוא לא נתפס.

        14/9/09 21:34:

      היא מלווה אותי כל היום.

      תודה נעמית.

        14/9/09 21:03:

      צטט: Stone 2009-09-13 19:28:03

      אני מעדיפה להתרכז בארבעת המופלאים שלי, שהם יצירת המופת שלי ושל אילן,

       

      נותרו לה שלושה. עצוב.

      לא יודעת מה יותר מצמרר

      הציטוט שלה

      או משפט התגובה שלך.

      עצוב

      כל כך כואב ועצוב.

       

        14/9/09 18:05:


      וואו נעמי..

      זאת טרגדיה בלתי נתפסת..

      אני קורא את הראיון בעצב גדול.. כמו בתחילת סרט שאתה יודע מה יקרה בסופו..

      תודה שהעלית את הראיון.

       

        14/9/09 17:06:

      צטט: נעמית 2009-09-14 17:02:52

      צטט: אחת שיודעת1 2009-09-14 16:39:30

         

       

      בכתבה שלך רונה רמון מתייחסת לסוגיית ה"חזקה". קראתי קודם באחד העיתונים ציטוט שלה מאתמול (לא בטוחה שאדייק): "אל תגידו לי להיות חזקה. כבר הייתי חזקה". סתם. אני מציינת.

       

      בחרתי לצטט אותך ולהדגיש את הקטע הרלוונטי. כל אחד זכאי לחופש הבחירה, כולל בני ה-18 ושאיפותיהם. אולם לא בטוח שבמחיר משקולת כבדה כל כך להורים בכל מקרי הביניים של משפחות שדורשות את החתימה המיוחדת. אין ספק שצריכה להתקבל החלטה גורפת לכאן או לכאן - שחור-לבן - שתוציא את ההורה ממשוואת שלבי הקריעה שהוא ניצב בהם במצב הנוכחי, בין שאיפותיו של בנו לבין חרדותיו האישיות.

       

      נכון, גם אותי תפס הציטוט הזה של רונה רמון ב"ידיעות אחרונות" היום (ואגב, בוווווז גדול לתצלום הפפראצי בעדשה טלסקופית מרוחקת של רונה רמון בוכיה עם הסיגריה, תנו קצת מקום לפרטיות ברגעי האבל של אנשים, גם אם הם ידועים), חשבתי על העבודה הכנראה כל כך מפרכת שהיא עברה במהלך השנים בניסיון להתחזק, על עבודת המחקר שלה שעזרה לה כנראה בכך, ואיך שהכל התנפץ לה לרסיסים עכשיו. נורא. נראה לי שהכאב של אובדן ילד הוא בלתי נתפס ובלתי ניתן לאיזה שהוא מרפא או שיכוך, אפילו יחסית לכאב הנורא של אובדן בן זוג.

       

      בוזז לכל הרדיהפ הזאת של המדיה אני אל מבין למה אי אפר לסגור כל ידיעה על הנושא להוציא ידיעות מטעם המשפחה על ידי צנוזרה איזה חופש ושל מי נפגע כאשר רונה רמון לומדת על האסון מהעובדה שערמת חלאות עיתונאיות מצטופפת ממול חלונה וזה עוד לפני שמפקד חיל האוויר הגיע לחרב את שארית חייה? ואיזה נומך עיתנואי יכול להגיע שהוא מצטופף שם? מה יקרה אז הערוץ השני יהה לו את הסקופ האדיר לראות אותה בוכה.אז יסיגו אותו מה כבר יקרה?

        14/9/09 17:02:

      צטט: אחת שיודעת1 2009-09-14 16:39:30

         

       

      בכתבה שלך רונה רמון מתייחסת לסוגיית ה"חזקה". קראתי קודם באחד העיתונים ציטוט שלה מאתמול (לא בטוחה שאדייק): "אל תגידו לי להיות חזקה. כבר הייתי חזקה". סתם. אני מציינת.

       

      בחרתי לצטט אותך ולהדגיש את הקטע הרלוונטי. כל אחד זכאי לחופש הבחירה, כולל בני ה-18 ושאיפותיהם. אולם לא בטוח שבמחיר משקולת כבדה כל כך להורים בכל מקרי הביניים של משפחות שדורשות את החתימה המיוחדת. אין ספק שצריכה להתקבל החלטה גורפת לכאן או לכאן - שחור-לבן - שתוציא את ההורה ממשוואת שלבי הקריעה שהוא ניצב בהם במצב הנוכחי, בין שאיפותיו של בנו לבין חרדותיו האישיות.

       

      נכון, גם אותי תפס הציטוט הזה של רונה רמון ב"ידיעות אחרונות" היום (ואגב, בוווווז גדול לתצלום הפפראצי בעדשה טלסקופית מרוחקת של רונה רמון בוכיה עם הסיגריה, תנו קצת מקום לפרטיות ברגעי האבל של אנשים, גם אם הם ידועים), חשבתי על העבודה הכנראה כל כך מפרכת שהיא עברה במהלך השנים בניסיון להתחזק, על עבודת המחקר שלה שעזרה לה כנראה בכך, ואיך שהכל התנפץ לה לרסיסים עכשיו. נורא. נראה לי שהכאב של אובדן ילד הוא בלתי נתפס ובלתי ניתן לאיזה שהוא מרפא או שיכוך, אפילו יחסית לכאב הנורא של אובדן בן זוג.

        14/9/09 16:39:

      צטט: נעמית 2009-09-14 13:40:50

      נדמה לי שהבעיה מורכבת עוד יותר, כי הרי לא מדובר פה רק ביתומי צה"ל, מדובר בבנים יחידים גם כן

      (בעליה הרוסית נדמה לי אחוז הבנים היחידים שמתנדבים לקרבי הוא גבוה), ומה קורה למשל עם שני אחים

      שמשרתים בקרבי? נדמה לי שזו היתה הסוגיה שבה התלבטו בסיירת מטכ"ל כאשר יוני נתניהו היה המפקד

      וביבי התעקש גם הוא לצאת למבצע, ואחיו התנגד על מנת שהוריו לא ישכלו שני בנים, בעבר היתה סוגיה של

      ילדים שהם בנים לניצולי שואה שאיבדו את משפחתם.

      המדינה הזאת כל כך מוכת שכול ויגון מכל עבר שנדמה שאין סוף לסוגיות התאורטיות שיכולות לעלות במקרה הזה

      ועדין אני חושבת שאת הנטל הכבד הזה של האחריות ההיפותטית או הפחות היפותטית למה יקרה אסור להטיל על כתפי

      האם האלמנה.

      בעבר ראיינתי את  הנווט יצחק מאיו שהיה שותפו של רמון לקורס בנאס"א, זה היה  שבועיים לפני ההמראה ההיא וכששאלתי אותו

      אם לא מפחידה הסכנה של ההמראה (אז התיחסו בעיקר לסכנה שבהמראה) הוא אמר לי שסטטיסטית הסיכוי להיפגע בתאונת

      דרכים הרבה הרבה יותר גבוה. כנראה שזה נכון, ובכל זאת, גם סטטיסטיקות לא מוכיחות את עצמן תמיד למרבה הצער...

       

      בכתבה שלך רונה רמון מתייחסת לסוגיית ה"חזקה". קראתי קודם באחד העיתונים ציטוט שלה מאתמול (לא בטוחה שאדייק): "אל תגידו לי להיות חזקה. כבר הייתי חזקה". סתם. אני מציינת.

       

      בחרתי לצטט אותך ולהדגיש את הקטע הרלוונטי. כל אחד זכאי לחופש הבחירה, כולל בני ה-18 ושאיפותיהם. אולם לא בטוח שבמחיר משקולת כבדה כל כך להורים בכל מקרי הביניים של משפחות שדורשות את החתימה המיוחדת. אין ספק שצריכה להתקבל החלטה גורפת לכאן או לכאן - שחור-לבן - שתוציא את ההורה ממשוואת שלבי הקריעה שהוא ניצב בהם במצב הנוכחי, בין שאיפותיו של בנו לבין חרדותיו האישיות.

       

        14/9/09 14:49:

       

       

       

      לא יכול להתעלם מהעובדה

      שזה קצת מזכיר את המוות והפינגווין.

       

       

        14/9/09 14:11:
      כאב נוראי. 
        14/9/09 13:40:

      נדמה לי שהבעיה מורכבת עוד יותר, כי הרי לא מדובר פה רק ביתומי צה"ל, מדובר בבנים יחידים גם כן

      (בעליה הרוסית נדמה לי אחוז הבנים היחידים שמתנדבים לקרבי הוא גבוה), ומה קורה למשל עם שני אחים

      שמשרתים בקרבי? נדמה לי שזו היתה הסוגיה שבה התלבטו בסיירת מטכ"ל כאשר יוני נתניהו היה המפקד

      וביבי התעקש גם הוא לצאת למבצע, ואחיו התנגד על מנת שהוריו לא ישכלו שני בנים, בעבר היתה סוגיה של

      ילדים שהם בנים לניצולי שואה שאיבדו את משפחתם.

      המדינה הזאת כל כך מוכת שכול ויגון מכל עבר שנדמה שאין סוף לסוגיות התאורטיות שיכולות לעלות במקרה הזה

      ועדין אני חושבת שאת הנטל הכבד הזה של האחריות ההיפותטית או הפחות היפותטית למה יקרה אסור להטיל על כתפי

      האם האלמנה.

      בעבר ראיינתי את  הנווט יצחק מאיו שהיה שותפו של רמון לקורס בנאס"א, זה היה  שבועיים לפני ההמראה ההיא וכששאלתי אותו

      אם לא מפחידה הסכנה של ההמראה (אז התיחסו בעיקר לסכנה שבהמראה) הוא אמר לי שסטטיסטית הסיכוי להיפגע בתאונת

      דרכים הרבה הרבה יותר גבוה. כנראה שזה נכון, ובכל זאת, גם סטטיסטיקות לא מוכיחות את עצמן תמיד למרבה הצער...

        14/9/09 13:24:

      צטט: תמר יקותיאלי 2009-09-14 12:45:24


      אני לא יכולה להשתחרר מכמה הגורל הוא אכזר. הרי כמה מטוסים נופלים פה מהשמיים? וכמה חלליות מתרסקות? ולחשוב שבאותה משפחה היכה הברק פעמיים.

      בקשר לדיון על החתימה על הוויתור - זה דיון מורכב הבוחן עד כמה המדינה יכולה להיות פטרנליסטית ולהגן על חייליה או על משפחותיהם ועד כמה אפשר למנוע מבחור בן 18 החלטות ובחירות מתוך אותו רצון לגונן עליו או על משפחתו.  אני חושבת שאי אפשר אבל זה כמובן שאלה שמתחבטים בה כבר שנים.

       אני לא מאמין לצהל שהם מתלבטים. נוח להם לגלגל את התפוח אדמה לוהט הזה לפתחן של המשפחות. הבעיה הגדולה היא שבצורה הזאת לא משנה מה מחליטה המשפחה. הורים חתמו ובנם נהרג בקרב או באימון? הם עד יומם האחרון יחשבו מה היה אילו. ומהצד השני אם הם לא חותמים וקורה משהו? גם כן הם עד יומם האחרון חושבים מה היה אילו. 

       

      הבעיה היא שאו שיבטלו לחלוטין אתה פטור הזה ושכולם ילכו (מה שכל אחד מבין שזה לא סביר) או שיאסרו את זה לחלוטין ואז צהל יהה אחראי תמיד.... ואת זה קובעי ההחלטות לא רוצים לקחת על עצמם כי אז בהלויה תמיד יאשימו אותם. ועל זה בדיוק הויכוח הרי למי יבואו בטענות אם.. אבל הזכות היא לא של מגויס אלא של ההורים ובעצם צהל חוקק תקנה לכאורה יפה ומתחשבת בהורים השכולים  ובפועל מגלגלת את כל האחריות לפתחם הם, אם מכה אותם אסון פעמים ולא משנה מה הם חתמו? הם האחראים...... 

       

       

        14/9/09 13:04:


      מדהים.

      ועכשיו הכל מתחיל מחדש.

      אישה צעירה וכ"כ הרבה סבל.

       

      היא אישה חזקה, למודת סבל  אבל חזקה,

       

      יהי זכרם ברוך.

       

       

      ראיון מדהים וכה אקטואלי לצערנו.

        14/9/09 12:45:


      אני לא יכולה להשתחרר מכמה הגורל הוא אכזר. הרי כמה מטוסים נופלים פה מהשמיים? וכמה חלליות מתרסקות? ולחשוב שבאותה משפחה היכה הברק פעמיים.

      בקשר לדיון על החתימה על הוויתור - זה דיון מורכב הבוחן עד כמה המדינה יכולה להיות פטרנליסטית ולהגן על חייליה או על משפחותיהם ועד כמה אפשר למנוע מבחור בן 18 החלטות ובחירות מתוך אותו רצון לגונן עליו או על משפחתו.  אני חושבת שאי אפשר אבל זה כמובן שאלה שמתחבטים בה כבר שנים.

        14/9/09 01:54:


      עצוב. נורא ובלתי נתפס מה שקרה

      תודה נעמיל'ה שהבאת את הראיון עם רונה רמון

       

        14/9/09 00:21:

      השכלת לשאול אותה את השאלות הנכונות ולא סתם קלישאות.

      ולכן הארת בראיון הזה על היופי והגדולה של היחסים ביניהם.

      ועל שניהם, כל אחד בדרכו, כאנשים גדולים.

      עצוב. לאבד בן זה כבר טרגדיה אחרת לגמרי...

      ראיון מאלף נעמית, תודה.

        13/9/09 23:10:

      צטט: charlotte 2009-09-13 22:30:33

      צטט: ~ Rachel ~ 2009-09-13 20:15:51

      צטט: Stone 2009-09-13 20:10:22

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

      מסכימה.

       אם הם מספיק בוגרים להילחם הם מספיק בוגרים להחליט מה הם רוצים לעשות בצבא.

      טעות לחשוב שמתגייסים לקורס טייס רק בגלל שרוצים להגן על המולדת מכיוון השמים, מדובר גם במימוש עצמי והגשמת חלום של הנער, בלי קשר למכורה.

      לא מסכימה. חברה מאוד קרובה שלי התאלמנה עם 3 ילדים קטנים. גידלתי אותם איתה. וכל השנים היא אמרה שהילד לא ילך לצבא. ואז הוא הגיע לגיל 18. והוא רצה להיות עם החברים. והוא רצה לבחור על החיים שלו. והוא עשה לה את המוות. והיא חתמה. והוא היום חובש קרבי. והיא רועדת. אבל אני לא חושבת שזה מקום של המדינה להחליט באופן גורף על איסור גיוס יתומים. לתת את זה לאם, בסדר. אבל גיוס בצבא זה צריך להיות משהו מאוד אישי, וזה מסוכן, וזה מסכן את המשפחה, במיוחד משפחה שכולה, אבל אני בטוחה שההחלטה תמיד באה אחרי חשיבה עמוקה.

       

      אני מקבלת את דעתך וחושבת שאותו דבר צריך להיות לגבי אחים שכולים. לא לגייס אותם .

       

      אבל מאחר וזה לא קיים במחוזותנו ואם כבר הילד מתגייס אז לאפשר לו ללכת לאן שהוא רוצה.

      אני מכירה מישהי  שלא חתמה לבן שרצה נורא להיות בצנחנים ואביו נהרג ביום כיפור. הבחור  שרת בקריה ונהרג בתאונת דרכים בתל אביב על איילון.

      אי אפשר לתאר את מה שהיא מרגישה גם בגלל האסון וגם כי לא איפשרה לו את הזכות להגשים חלום

        13/9/09 22:35:

      צטט: Stone 2009-09-13 22:23:55

      ואני גבר, גבר. מטר תשעים וקרחת.

      תודה :)

       

       

      סליחה. בחיי התורה לא התכוונתי...
        13/9/09 22:30:

      צטט: ~ Rachel ~ 2009-09-13 20:15:51

      צטט: Stone 2009-09-13 20:10:22

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

      מסכימה.

       אם הם מספיק בוגרים להילחם הם מספיק בוגרים להחליט מה הם רוצים לעשות בצבא.

      טעות לחשוב שמתגייסים לקורס טייס רק בגלל שרוצים להגן על המולדת מכיוון השמים, מדובר גם במימוש עצמי והגשמת חלום של הנער, בלי קשר למכורה.

      לא מסכימה. חברה מאוד קרובה שלי התאלמנה עם 3 ילדים קטנים. גידלתי אותם איתה. וכל השנים היא אמרה שהילד לא ילך לצבא. ואז הוא הגיע לגיל 18. והוא רצה להיות עם החברים. והוא רצה לבחור על החיים שלו. והוא עשה לה את המוות. והיא חתמה. והוא היום חובש קרבי. והיא רועדת. אבל אני לא חושבת שזה מקום של המדינה להחליט באופן גורף על איסור גיוס יתומים. לתת את זה לאם, בסדר. אבל גיוס בצבא זה צריך להיות משהו מאוד אישי, וזה מסוכן, וזה מסכן את המשפחה, במיוחד משפחה שכולה, אבל אני בטוחה שההחלטה תמיד באה אחרי חשיבה עמוקה.

        13/9/09 22:23:

      ואני גבר, גבר. מטר תשעים וקרחת.

      תודה :)

        13/9/09 22:23:

      צטט: Stone 2009-09-13 21:59:10

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 21:53:34

      אני לא חושב שאת שמה לב. הזכות היא לא של הבן אלא של האם. דשומרים עליה לא עליו. נתנו לה זכות שלא תדרש יותר לסכן אתה קרובים לה ביד אחת וביד שניה מעבירים את ההחלטה עליה.

       

      אבל נדמה לי או שאת לא אוהבת אנשים שמטיסים מכונות השמדה?  מכונות השמדה זה נדמה לי שזה חרוז של מחנות השמדה? ...אני דווקא הייתי קורא להם מכונת הגנה. אבל את בטח יודעת משהו שאני לא יודע. .

       

       טוב, אני לא אברח איתך לשם, הטקסט של נעמי חשוב מדי ונוגע מדי,

      אני מנסח מחדש: לא מכונת השמדה, אלא F 16 , אחרי שסיכמנו את 

      הנושא של המטוס, אני לא רוצה לתאר את חייו של אסף רמון במידה

      ורונה רמון לא הייתה חותמת על האישור שלו לקורס טייס. 

      חיים ארוכים של תחושת פספוס וכעס, אסף ידע את זה, גם רונה ידעה את זה.

       

      בדעה שלי, עדיף להתרסק ולעלות בלהבות כשהגשמת חלום, מאשר לחיות

      80 שנים של תחושת פספוס.

       

       

      אני שמח שלא הלכנו לשם. את כל הזמן מעבירה את זה אליו ואליה. על זה אני מלין על זה שמשאירים את זה להם. בגלל שזה אופציה שלה ובגלל מה שאמרת היא ואמהות אחרות חותמות. אם לא היה להן את האפשרות? אסף רמון לא היה יכול ללכת לקורס טיס בצהל לא בגלל שהאמא שלו לא חתמה אלא בגלל שהוא לא היה יכול נקודה. אני חושב ששהאופציה הזאת שצבא מעביר אליה את ההחלטה היא רעה.  
        13/9/09 21:59:

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 21:53:34

      אני לא חושב שאת שמה לב. הזכות היא לא של הבן אלא של האם. דשומרים עליה לא עליו. נתנו לה זכות שלא תדרש יותר לסכן אתה קרובים לה ביד אחת וביד שניה מעבירים את ההחלטה עליה.

       

      אבל נדמה לי או שאת לא אוהבת אנשים שמטיסים מכונות השמדה?  מכונות השמדה זה נדמה לי שזה חרוז של מחנות השמדה? ...אני דווקא הייתי קורא להם מכונת הגנה. אבל את בטח יודעת משהו שאני לא יודע. .

       

       טוב, אני לא אברח איתך לשם, הטקסט של נעמי חשוב מדי ונוגע מדי,

      אני מנסח מחדש: לא מכונת השמדה, אלא F 16 , אחרי שסיכמנו את 

      הנושא של המטוס, אני לא רוצה לתאר את חייו של אסף רמון במידה

      ורונה רמון לא הייתה חותמת על האישור שלו לקורס טייס. 

      חיים ארוכים של תחושת פספוס וכעס, אסף ידע את זה, גם רונה ידעה את זה.

       

      בדעה שלי, עדיף להתרסק ולעלות בלהבות כשהגשמת חלום, מאשר לחיות

      80 שנים של תחושת פספוס.

        13/9/09 21:57:

      אני לא חושב שאת שמה לב. הזכות היא לא של הבן אלא של האם. דשומרים עליה לא עליו. נתנו לה זכות שלא תדרש יותר לסכן אתה קרובים לה ביד אחת וביד שניה מעבירים את ההחלטה עליה.

       

      אבל נדמה לי או שאת לא אוהבת אנשים שמטיסים מכונות השמדה?  מכונות השמדה זה נדמה לי שזה חרוז של מחנות השמדה? ...אני דווקא הייתי קורא להם מכונת הגנה. אבל את בטח יודעת משהו שאני לא יודע. .

        13/9/09 21:53:

      אני לא חושב שאת שמה לב. הזכות היא לא של הבן אלא של האם. דשומרים עליה לא עליו. נתנו לה זכות שלא תדרש יותר לסכן אתה קרובים לה ביד אחת וביד שניה מעבירים את ההחלטה עליה.

       

      אבל נדמה לי או שאת לא אוהבת אנשים שמטיסים מכונות השמדה?  מכונות השמדה זה נדמה לי שזה חרוז של מחנות השמדה? ...אני דווקא הייתי קורא להם מכונת הגנה. אבל את בטח יודעת משהו שאני לא יודע. .

        13/9/09 21:51:

      כשהאדם מתכנן תוכניות, אלוהים צוחק


      "אני מאמינה שהאובדן בא ללמד אותנו משהו על החיים,

       ולמרות הכאב הוא יכול להוביל להתפתחות האישית.

       זה תהליך מסועף של צמיחה מתוך משבר.

      אני מקווה הוא יוביל לחיים יותר מלאים ומאושרים לי ולילדיי"

       

      זה בסוף מה נשאר לי בראש מהשיחה שעשית איתה

      פוסט מרתק על אישה חזקה

      עצוב

      תודה לך

        13/9/09 21:30:


      זאת טרגדיה נוראית

      ואני חושבת שכל בן אדם

      שמגיע לגיל 18 הוא אחראי על עצמו

      וחוץ מזה זה כבר לא משנה

      כל מה שהיה - הבנאדם איננו

      ונשאר רק הכאב

        13/9/09 21:20:

      צטט: נועה אסטרייכר 2009-09-13 21:13:46

      הבן לא היה צריך להיות טייס. והאם לא היתה צרכיה להתבקש לחתום. . מסכים. לגמרי. אם האדם אינו שומר על עצמו, ישמרו אחרים.

       

      אסון כפול הוא חורבן משפחה מוחלט שאין ממנו תקומה. 

       צר לי לסטות מהנושא, אבל הצער קיים אצל כולם, גם אצלי.

       

      אסף הוא הבן של רונה רמון. הוא לא של רונה רמון, הוא לא איבר

      בגופה, הוא אדם נפרד, עצמאי, בן של אמא שלו ותו לא.

       

      מבחינה פרוצדורלית אולי צריך להסיר את האיוולת של אם ש"חותמת"

      על בנה. אבל לומר משפט כמו" אם אדם אינו שומר על עצמו ישמרו

      אחרים" הופכת את המת לאדם חדל אישות, בלי יכולת בחירה עצמאית

      המטיס מכונת השמדה בשווי 50 מיליון דולר ללא כושר אבחנה ובין היתר אומרת שאף

      אדם אינו מספיק שפוי לעמוד על דעתו ולשמור על עצמו כי יש לו 

      הורים שישמרו עליו. גם בגיל 18. נו באמת. אדם בוגר העומד

      על דעתו יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות. גם אסף רמון ידע את הסיכונים.

       

        13/9/09 21:13:

      הבן לא היה צריך להיות טייס. והאם לא היתה צרכיה להתבקש לחתום. . מסכים. לגמרי. אם האדם אינו שומר על עצמו, ישמרו אחרים.

       

      אסון כפול הוא חורבן משפחה מוחלט שאין ממנו תקומה. 

        13/9/09 20:35:

      צטט: Stone 2009-09-13 20:17:54

       אז אתה מדבר על שינוי פרוצדורלי, הבנתי.

      כי לאסף רמון הזכות המלאה, עם כל כאב האובדן

      של אימו לבחור מה שהוא רוצה. בחירה בסיסית.

       

       

       לאסף רמון היו מלא זכויות אבל ביקשו מרונה רמון לחתום....כי יש החלטה שלא לוקחים לשירות קרבי בנים למשפחות שכולות . וככה צריך להיות ולא לאפשר להם לחתום הנה עכשיו יש מתיה פורז שבעלה מעוז פורז נהרג ביום כיפור ובנה ניר פורז נהרג  בחילוץ של רון ואקסמן והיא שחתמה ויתור לבנה ניר אומרת במפורש שצריך לבטל את האפשרות הזאת. 

        13/9/09 20:17:

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:15:55

      צטט: Stone 2009-09-13 20:10:22

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

       

       יש נוהג בצהל שבני משפחות שכולות אינם הולכים לשירות צבאי. אלא אם ההורים חותמים על כתב ויתור. מה שזה עושה זה מעביר את החלטה מצלה להורים או במקרה של בנים של חלל צה"ל לאלמנה. לדעתי צריך לאסור את זה לחלוטין. הנושא עולה לדיון בכל פעם שנהרגים בנים למשפחות שכולות. 

       אז אתה מדבר על שינוי פרוצדורלי, הבנתי.

      כי לאסף רמון הזכות המלאה, עם כל כאב האובדן

      של אימו לבחור מה שהוא רוצה. בחירה בסיסית.

       

        13/9/09 20:16:

      כל כך עצוב
        13/9/09 20:15:

      צטט: Stone 2009-09-13 20:10:22

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

      מסכימה.

       אם הם מספיק בוגרים להילחם הם מספיק בוגרים להחליט מה הם רוצים לעשות בצבא.

      טעות לחשוב שמתגייסים לקורס טייס רק בגלל שרוצים להגן על המולדת מכיוון השמים, מדובר גם במימוש עצמי והגשמת חלום של הנער, בלי קשר למכורה.

        13/9/09 20:15:

      צטט: Stone 2009-09-13 20:10:22

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

       

       יש נוהג בצהל שבני משפחות שכולות אינם הולכים לשירות צבאי. אלא אם ההורים חותמים על כתב ויתור. מה שזה עושה זה מעביר את החלטה מצלה להורים או במקרה של בנים של חלל צה"ל לאלמנה. לדעתי צריך לאסור את זה לחלוטין. הנושא עולה לדיון בכל פעם שנהרגים בנים למשפחות שכולות. 

        13/9/09 20:10:

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-13 20:03:19

      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 

       

       מה הקשר לרונה רמון? אסף רמון רצה להיות טייס. 

      זה מה שקובע. בטח בגיל 18.

        13/9/09 20:03:
      איזה טראגדיה. איזה טראגדיה. במיוחד לאלה שחושבים שמותר לבקש את אשר תבקש מאיתנו מכורה.  אני לא יודע אם רונה רמון נתבקשה לחתום על אותו כתב ויתור שבני משפחות שכולות אבל אני מקווה מאד שהאסון הזה יסדיר את העניין הזה פעם אחת ולתמיד ושהנוהג הזה יבוטל. פשוט שאי אפשר יהה לחתום. מותר לבקש מחילים לתת הכל אבל אין צורך לקחת הכל. לא היה קורה כלום לעם ישראל אם בנים של חללי צהל ואחים של חללי צהל יהו פטורים משירות קרבי ולא יורשה להם . המצב הנוכחי שבו ההחלטה עוברת להורים או לחיל עצמו אינה סבירה בעיני. 
        13/9/09 20:00:
      אין מילים... כמה עצב...
        13/9/09 19:35:

       

      כואב הלב....

        13/9/09 19:32:


      הבחור סיים את הקורס כחניך מצטיין. הייתי שם. היה מרגש.

      עצוב.

        13/9/09 19:28:

      אני מעדיפה להתרכז בארבעת המופלאים שלי, שהם יצירת המופת שלי ושל אילן,

       

      נותרו לה שלושה. עצוב.