אני כבר כמה ימים מסתובבת עם תחושה של אכזבה עצמית.

מאז אותה שיחה עם עי' בה בכיתי אל הטל ואל תוך הלילה במשך זמן לא מועט.

הוא לא שפט ואמר שהוא מבין ולא מבין איתי יחד את העולם ( או משהו כזה ) ושהוא מסכים וחושב שאני צריכה לעשות משהו אחר.

בשיחה ההיא שהיתה לפני כמה שבועות פרקתי קצת ממה שלא פרקתי בחודשים האחרונים בהם התכנסתי אל תוכי ואז משהו קצת נרגע.

השיחה הזו נעשתה כי מהתהום שהייתי בה הצלחתי ליפול אל תוך עוד תהום וכבר לא יכולתי להחזיק את הכל לבד.

אני מתהלכת חודשים במחשבות שככה אני לא רוצה לחיות.

אין בי צורך למות ( ויש הבדל גדול ) אבל ככה אני לא רוצה לחיות.

הדברים הקשים שאני סוחבת עם עצמי שהשאירו בי חותם קשה.

שנים של עבודה עצמית בהן ניסיתי להבין ואז לשנות ולעצב ולגדול ושוב להבין ושוב לשנות כדי ליצור לי חיים טובים יותר , בריאים יותר.

תמיד תהיתי איפה אני יכולה לשנות בעצמי גם אם הצד השני היה בעיני לא בסדר. תמיד לקחתי גם אחריות אישית.

אני חושבת שהמילה ביקורת יותר נכונה.

היום אני לא מוכנה יותר להלקות את עצמי. לא מוכנה גם לדפוק חשבונות.

אז הקושי היה מזרים , מאנשים שניצלו אותי , את התמימות שלי ועוד תכונות אחרות שיכלו להיות יפות אם לא היו משתמשים בהן בכזה רוע מולי.

היום הקושי שלי הגיע מחברים , מהקרובים לי ביותר , מבני הזוג שגיליתי ששיקרו לי או שבגלל שהיה להם קשה להתמודד פשוט עשו פוף אחד קטן ואני כבר לא הייתי קיימת.

לא היתה מחשבה מעמיקה איך ההתנהגות של מי מהם תשפיע עלי. אני לא חושבת שהייתי קיימת בכלל בין בליל האנשים האלו.

הייתי קיימת , אני בטוחה בזה , אני יודעת כמה כל אחד מהם אהב אותי אבל אף אחד מהם לא אהב אותי מספיק בשביל באמת לאהוב אותי , באמת לחשוב עלי , באמת להיות רגיש לזה שעוד מישהו נמצא ממול .

את הדברים הטובים שהבאתי לקשרים אנשים לקחו כמובן מאליו. העריכו את זה כי לא כל יום מישהו משקיע ככה בהם וזה נעים ואוהב ובטוח

אבל כשדברים בטוחים ומישהו נלחם עבורם , כשאני נותנת ונשארת , אפשר לזלזל ולפגוע ולשקר ולהכאיב.

גיליתי שלשקר יש חיים משלו.

במוח של האדם שמשקר הוא הופך לאמת אחרת , אמת חדשה שמתאימה את עצמה למציאות עימה קל להם להתמודד.

אף אחד לא לקח אחריות על הדברים שקרו. מול כל אחד מהם קרו דברים אחרים ואף אחד לא לקח אחריות.

הכי הרבה שקרה זה שכעסו עלי עוד יותר של מה פתאום אני מותחת גבול ומעיזה לומר שיש לי גבול ואותו חצו מזמן .

אף אחד לא שמע אותי אומרת שזה לא נעים לי ולא מקובל עלי בעשרות הפעמים הקודמות.

אף אחד לא חשב שאני אעיף אותם מהחיים שלי.

אז עם טראומות העבר והשקרים מההווה אין בי אמונה באנשים יותר.

אני לא שונאת את כולם , לא חושבים שהאנושות נגדי או משהו כזה אבל מודעת יותר לקשרים ולהתמודדות של אנשים מול אנשים אחרים.

אני לא מוכנה יותר שיזלזלו בי , לא מוכנה שינצלו אותי , לא מוכנה שיתייחסו אלי כמו רפש כשאני באמת חושבת שאני עם מלאי של מעלות בתוך העולם הזה.

אני לא מוכנה להתמודד מול שקרים כשהמילה שקר זו רק מילה אבל כשחווים אמונה במישהו ומגלים שדברים בסיסיים שם באמון הופרו זה המקום הקשה , זה המקום בו האמונה נשברת וקשה להמשיל להתמודד.

ויש לי כעסים על ההתמודדויות שכולנו צריכים לעשות פה , נמאס לי להיאבק.

פשוט נמאס לי להילחם על עצמי כי לחיות פה ( אולי גם בעולם אבל את זה אני לא יודעת ) זה תמיד להילחם.

אז הפסקתי. הפסקתי הכל. סגרתי את העסק שלי , סגרתי את החיים שלי ותכננתי איך אני מפסיקה לחיות.

וכאב לי על המשפחה שלי וחברים וכאב לי על הבזבוז שלי . אף פעם לא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי את עצמי בחודשים האחרונים.

ומתוך כל כך הרבה קושי התנהלות פעילה ואפקטיבית היא כמעט בלתי אפשרית.

אז התוכניות למותי לא יצאו אל הפועל וכעת זה או לשנות תוכניות או להמתין מעל לחצי שנה.

ופתאום בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי במחשבות חיים שוב. .קטנות , מגיחות והולכות, מבקרות בי.

פתאום אני רואה סרט אנימציה ובא לי לראות אותו עם בן זוג בכירבול נעים יחד.

פתאום אני מוצאת את עצמי כמהה למין או אפילו לחיבוק ( תועבת החיבוק הגיע פעמיים בשבוע האחרון )

פתאום אני מוצאת את עצמי תוהה לגבי זוגיות או סוג של משהו שיתאים לי.

וכואב לי

כואב לי כי אני יודעת שזה העולם. ככה זה . זה לא משהו שהולך להשתנות. ככה אנשים וככה הם מתנהגים. וככה אני ואלו הזכרונות שלי ואם אני בוחרת לחיות איתם אני צריכה להתמודד ואיתם אני צריכה לחיות.

ואני לא רוצה לחיות ככה, לא רוצה לחיות בעולם כזה ואני לא רוצה לחיות במחשבות שמי שקרוב לי יבעט בי בלי לחשוב או ישקר לי או ינצל אותי. אני לא רוצה לבטוח שוב ולהתאכזב.

ובשביל לחיות צריך לבטוח וצריך לאהוב וצריך עוד המון דברים שאני יודעת שמתקיימים אבל גם נשברים.

אני מדממת מבפנים מהכאב והאכזבה שיש לי מול הקרובים לי. הם לקחו אותי וריטשו את הנפש שלי בלי לעצור ולחשוב אפילו לא פעם אחת , התעוותתי מהחוויות האלו. התעוותי לאדם חסר אמונה ותקווה ומלא בכאב וקושי.

ספגתי כי אני תמיד מסוגלת לספוג

רק כשגיליתי שאני מלאה מדי ואין יותר מקום להכיל , אין יותר יכולת לספוג זה היה מאוחר מדי והתחלתי להתפורר באחת. הכל התחיל להישבר בי מבפנים, חזק

כל כך חזק עד שלא רציתי לחיות יותר בעולם שמתנהל ככה מאויבים-זרים וחברים כאחד.

ואני כל כך מאוכזבת מעצמי שיש בי ניצוצות חיים חדשים , אני בזה לעצמי שלא סיימתי את התוכניות שלי שאני מנהלת בתוך הראש מזה זמן כל כך רב.

כואב לי כל כך לבחור במוות

כואב לי כל כך לבחור בחיים