"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
רק על עצמי לספר רציתי – על הרצון להיחשף והסירוב להיחשף
| אתמול התקשרו לבת של בעלי מערוץ 8 ושאלו אותה אם היא רוצה להשתתף בכתבה שמכינים על התאבדויות. הם הגיעו אליה בעקבות כתבה שפורסמה בעיתון לפני שבע שנים אחרי שאמא שלה התאבדה. בלי לחשוב פעמיים הילדה אמרה שלא. כשאח שלה שמע על זה הוא אמר שאילו היא היתה אומרת "כן" הוא היה מרביץ לה. לפנות ערב, כשישבנו במרפסת, אני, אבא שלה והיא שאלנו אותה "בעצם למה לא?". לא היה לה שום רצון להסביר והיא רק שאלה אותי: "אילו היו עושים כתבה על ילדים שאבא שלהם עזב כשהם היו קטנים היית משתתפת?". "בטח" אמרתי "אני מוכנה לדבר על כל דבר". ואחר כך חשבתי, שיותר מזה, כל מי שמוכן לשמוע את הסיפור שלי, להתעניין, יתקבל אצלי בברכה. כשאני לא מספרת משהו זה בגלל שאני חושבת שלצד השני אין עניין, אבל אם מישהו רק רוצה לשמוע אני תמיד ששה לשתף. זכור לי שלפני הרבה שנים אחייניתי נהגה לשקר בקשר לצלקת שיש לה ברגל, שארית מהתאונה שבה מתו הוריה, כיוון שהיא לא רצתה שישאלו אותה על התאונה. "נפלתי" היא הייתה עונה לשואלים הסקרנים. גם אותה לא הצלחתי להבין וכששאלתי היא אמרה: "אני לא רוצה שיחקרו אותי". מעניין שמה שנראה לי כהתעניינות נראה לה כחקירה ומעניין כמה אי הבנות יכולות להיווצר בגלל פרשנות כל כך שונה של כוונה. |
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ברור לי שאת צודקת. קיים החשש מהסטיגמות וזה גם קשור איכשהו בהבדל האישיותי. בשבילה להיות כמו כולם זה חשוב ואילו בשבילי להיות כמו כולם זה משעמם, לכן לה יש צורך לטשטש את הדברים המיחדים את החיים שלה ואילו בשבילי תמיד היה חשוב לחדד אותם.
"מעניין שמה שנראה לי כהתעניינות נראה לה כחקירה ומעניין כמה אי הבנות יכולות להיווצר בגלל פרשנות כל כך שונה של כוונה. "
במשפט הזה לדעתי מיצית את שורש הבעיה.
את ההבדל עושה הפרשנות.
הבת של בעלך מפרשת את מותה של אמה כמשהו שיש להתבייש בו , עפ"י הדיעה ,או סטיגמה אם תירצי ,על מחלות נפש והתאבדויות.
מניחה, שאם מיתה כזו היתה מתפרשת כמו מוות במלחמה ,למשל, היתה אולי מגיבה אחרת.
וכמובן ,כמו שנאמר כאן , זה ,אולי ענין אישיותי.
תודה אחינועם. שגם לך תהיה שנה מלבבת עם הרבה ליטופים פרוותיים.
שנה טובה לך ענת . שנה של שגשוג עם הרבה סיפורים משעשעים .ובעצם כל מה שליבך חפץ..
אחינועם
אני בהחלט לא מקנאה בהם.
זה נכון אבל אז אני תמיד אומרת לעצמי: ואת איך היית כשהיית בגיל הזה
ומנסה לנהוג לפי אז למרות שהיום הכל כל כך שונה אבל ילדים זה ילדים
ואולי יש דרכים אחרות לשאול את השאלות ולא להרגיש מאיים או מאויים.
בקיצור חיים של ילדים אינם פשוטים והמבוגרים סביבם - קשה עוד יותר.
איזו תכנית על סבתא? נשמע נחמד דווקא, חבל שלא הסכימו.
שנה טובה ומתוקה.
ענת יקרה!
אני כול כך
.מבינה אותך.
גם אני מאד מאד פתוחה,תמיד מוכנה לשתף רק אם מישהו מקשיב.
וכשפנו אלי מערוץ 2 כי רצו לעשות תוכנית על סבתא ולצלם אותיבאחד מהבתים של אחד מילדי עם הנכדים,להיות שם כמה ימם ולעשות כתבה,מיד הסכמתי
אך כשפניתי לילדי הם אמרו, לא!!
לא רצו להחשף.
שנה טובה.
אבל אם לא שואלים אותם אז הם אומרים שלא אכפת לנו מהם. תמיד הם רוצים הכל הפוך. נראה לי לפעמים שהבת של בעלי רוצה שנשאל אותה איך היה בבית הספר אבל היא לא רוצה לספר ומעדיפה לומר במילה אחת: "בסדר".
ענת יקרה.
הרי ילדים/נוער תמיד חושבים שהמבוגרים חוקרים אותם
ולא משנה באיזה נושא.
על אחת כמה וכמה אם הנושא כאוב.
למבוגרים קל אולי יותר להתמודד עם שאלות.
הם יודעים גם לברור את התשובות.ענת יקרה.
הרי ילדים/נוער תמיד חושבים שהמבוגרים חוקרים אותם
ולא משנה באיזה נושא.
על אחת כמה וכמה אם הנושא כאוב.
למבוגרים קל אולי יותר להתמודד עם שאלות.
הם יודעים גם לברור את התשובות.
בינתיים שולחת לך את השיט בריח צרפתי
יש לו צליל יותר טוב ,לא?
גם אני אהבתי את הרעיון של הזבל האורגני. כן, רוב הזמן היא רוצה לבקר את ההורה. מקוה שהיא תלמד לעשות זבל אורגני מהשיט מתישהו כי בטוח יש לה המון שיט בנשמה.
מנסיון שלי עם אמא שלי, כל פעם שאמרתי לא משנה! זה נבע
א.חוסר הסבלנות שלי לספר
ב.הרגשה שלא מבינים אותי בלאו הכי
תבדקי, מה אצלה נכון?
לדברת "בפתיחות " - בעיקר תלונות, כפי שהדגשת, זה יותר כשהילד רוצה לבקר את ההורה, עד כמה הוא לא בסדר
או עד כמה אחרים לא בסדר. בדרך כלל זה להוציא קיטור ולשחרר את השיט שיש בנשמה.
ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים לעשות מהשיט שבנשמה זבל אורגני,
אני מניחה שעליזהלה היתה אוהבת את המשפט הזה.
האמת היא שאם אני מנסה להיזכר מתי היא אומרת "לא משנה" זה הרבה פעמים לא קשור אפילו ברגשות, אלא באירועים וזה נראה לי החלק המוזר ביותר. למשל, אם נשאל אותה מה היה בבית הספר, או מה היא וחברות שלה עשו, היא תאמר "לא משנה".
אם היו מציעים לבת של בעלי להופיע בטלויזיה בתור סלב אני לא חושבת שהיא כל כך מהר היתה אומרת "לא", וזאת למרות שכל הזמן יש לה בעיות עם דימוי עצמי (אבל גם חלום להיות מפורסמת). נראה לי שאין לה מושג כמה המדיום הזה קר. למרות שהיא לא הסבירה, נראה לי שהתשובה המהירה באה כי היא באמת לא רוצה שכולם ידעו שאמא שלה התאבדה ואולי גם לא רוצה לדבר על זה בכלל.
הנושא באמת מורכב, כנראה, ואני לא בטוחה שיש קשר ישיר בין מופנמות לנכונות לספר. אני הרבה יותר מופנמת ממנה בהרבה מובנים אבל גם הרבה יותר פתוחה לדבר על רגשות. מאז שהיא היתה קטנה כששאלו אותה משהו שקשור ברגשות היא היתה עונה "לא משנה". לעומת זאת, כשיש לה תלונות כלפי מישהו היא יכולה להגיד אותן בלי שום בעייה, בתנאי שהיא היוזמת של האמירות. אם נבקש שהיא תסביר את הכוונה שלה היא לרוב שוב תאמר "לא משנה".
נכון, מה שאת אומרת על הרחמים. כשסיפרו לאחיינית שלי על כך שההורים שלה נהרגו המשפט הראשון שלה היה: רק על תרחמו עליי. אני לא בטוחה אם זה בגלל שהיא היתה ילדה כי עד היום כשהיא כבר בת 39 היא מרגישה מושפלת כשמרחמים עליה (למרות שהיא הרבה יותר פתוחה). לי , לעומת זאת, אף פעם לא היה ברור מה רע בזה שירחמו עליי. שנה נפלאה גם לך.
אהבתי את הסוגיה הזאת
בגלל מורכבותה.
ראשית אני לא מכירה את בתך,ואולי היא
טיפוס נבוך ממצלמה וממצבי חשיפה בכלל.
ואולי אם היא היתה נשאלת בלי כל החשיפה
דהיינו מצלמות ופרוז'קטורים, היה לה קל יותר.
אבל ככלל יש אנשים מופנמים,שמתנהלים
בתוך עצמם בלבד,ורק כדרך אגב מנהלים
שיחה כשהם זקוקים ונדרשים.
ויש ,באמת את אלה שישמחו לדבר על כל
נושא ,מתוך צורך בדיאלוג או בכלל לשחרר
מחשבות ורגשות
והם פשוט יותר תקשורתיים.
וביניהם יש דרגות שונותת של פתיחות ומפנמות.
אנחנו נולדים עם יכולות כאלה אך עם ארגז כלים
נכון ומעודד ,אפשרי לרכוש מיומנויות של פתיחות.
וסוגיה אחרת מעניינת לא פחות בעניין פתיחות.
אנשים רבים דעתנים ובקלות ייפתחו להביע את דעתם
אך רבים ,ירגישו לא נוח לדבר על רגשותיהם.
כך שאם עסקינן בחשיפה, זה עוד סוג חשיפה
שיש בו ,היבטים שונים.
אני נחשפתי הרבה מאוד בטלביזיה כ-3 שנים.
וזה מדיום קר במובן שבאמת צריך בטחון עצמי רב
כדי להתעלם מהנסיבות הטכניות[מצלמות בוזקות בעינים
ומזגן מקפיא חורף קיץ תזמון מדויק] ולהרגיש נוח
לדבר על כל דבר ולהשמע גם טוב. והעוקץ שרוב המראוינים
עסוקים בעיקר אחך הם נראים,כי זו החולשה הגדולה.
האם אני נראה טוב?איך יצארתי?אני מצטלמת רע? רק שלא
יראו שיש לי אף גדול ומליון תסביכים הקשורים במראה.
ואחרון חביב בעניין:הטלביזיה מוסיפה כ-4 קג למשקל
וזה מסובך,[רק לטלנטים יש מצלמות בזויות שמחמיאות באמת.]
ובתרבות המשקל והדיאטה,אנשים הכי מוטרדים שלא יראו שמנים.
אני חושבת שהגיל של האדם קובע. כשהייתי קטנה לא יכולתי לספר לאף אחד שאבא מכה אותי. זאת
הייתה בושה גדולה בשבילי, שיחשבו שאני רעה כל כך שצריך להכות אותי... וכשגדלתי לא הפסקתי לדבר על זה.
ילדים בדרך כלל לא אוהבים שמרחמים עליהם. זה מקטין אותם, והם לומדים להימנע מזה.
כשהם גדלים אני מניחה שזה עניין של טיפוסים שונים. אנשים יותר פתוחים, יותר סגורים.
מה ששמתי לב זה שאנשים שעברו תרפיות שונות - לומדים את הערך של "לדבר על זה."
וחוץ מזה שתהייה לך שנה נפלאה, שכל מה שלא התגשם בשנה שעברה יתגשם עכשיו. + תוספות.
לא הבנתי למה את אומרת שאולי הן היו יותר חכמות ממך. גם לי נראה שעוזר לשתף ובעיקר שלוקח המון אנרגיה להסתיר.
כשאני עברתי טיפולי פוריות לא ניסיתי בכלל להסתיר את זה, ושיתפתי לא מעט אנשים. לא עלה אז בדעתי שאני צריכה להסתיר את זה. מה, גנבתי משהו ממישהו? אבל לאחר מכן שמתי לב שהרבה מאוד נשים שעוברות טיפולים דומים מסתירות את זה. אני לא יודעת האם זה בגלל בושה, בגלל הרצון להעמיד פנים ש "הכל בסדר" או מהחשש שהן תשאלנה כל הזמן מה העניינים ואיך מתקדם התהליך. מצד אחד אולי הן היו יותר חכמות ממני. מצד שני, זה עוזר לשתף, לפעמים מקבלים עידוד ועצות חכמות, ולא מרגישים לבד במערכה...
אני זוכרת את הילדים של בעלי מתחבטים בשאלה דומה ומנסים להוציא המון אנרגיה על הסתרה של העניין, ולא רק של זה שאמא שלהם התאבדה (אמרנו להם שאין בעיה שהם יגידו שהיא מתה ממחלה, מה שגם נכון - היא היתה חולה במחלת נפש), אלא בכלל שהיא מתה. בייחוד לילדה, שהיתה אז בת 9, זה נראה משהו שצריך להסתיר ולכן היא שמחה שהיא עברה בסוף השנה לבית ספר חדש. לאכזבתה איכשהו זה הגיע לילדים בכיתה החדשה.
ועוד נזכרתי שבני, שהיה בן עשרים ושש כשאביו התאבד, שאל אותי: "אז מה? עכשיו אנשים יזהו אותי בתור "הבן שאבא שלו התאבד?"
עניתי לו שזו החלטה שלו, מה הוא יעשה עם החיים שלו. אם הוא ירצה שאנשים יזהו אותו כ"בן של זה שהתאבד" - אז זה מה שיהיה. אבל אני מציעה לו שיעשה לעצמו חיים מלאים בלי תג הזיהוי הזה.
למותר לציין מה הייתה בחירתו.
אתה צודק לגמרי שיש להבין, אבל נראה לי שלרוב אנשים משליכים מעצמם ונוצרות לכן הרבה אי הבנות. למשל יש אנשים שלא שואלים שאלות כי הם חושבים שזה חודרני ואותי הרבה פעמים זה מעליב כי נראה לי שלא אכפת להם ממני.
אני מכירה את הצורך לא לגרום לאנשים להלם. גם כשאני אומרת דברים אני מנסה לחסוך מהם חצי מהרע בהתחלה, אבל אני עושה את זה בגללם ולא בגללי. לי אין בעיה לדבר על זה. הבעיה היא יותר שקשה לאנשים לשמוע.
גיליתי שכשאני אומרת שבעלי מת, התגובה אחידה: השומע המופתע מניח יד על ליבו ואומר: "אני מצטער".
לעולם איני אומרת שהוא התאבד. אני אומרת שהוא נפטר מדום לב. גם ככה אנשים המומים, ואני מנסה לחסוך להם ולי.
למרות, שאת יודעת, שאיני מסתירה. המידע האמיתי מגיע בשלב מאוחר יותר, אם זה מתאים.
יש להבין שבני האדם כה שונים אחד מהשני
אחד פתוח והשני מופנם
פשוט-להבין!
נשמע לי הגיוני למרות שזכור לי שתמיד הייתי מוכנה לספר על עצמי.