פעם אחת יותר מדיי והשכול שב לשכון בביתה של רונה רמון. לפעמים אני שואלת את עצמי איפה האיזון העדין של החיים. היום רונה הייתה צריכה לשבת בביתה ולהכין ארוחת חג לילדיה . היום האישה הזו הייתה צריכה להמשיך להישיר מבט קדימה ולחלום , לחלום בשבילה לחלום בשביל ילדיה , לחלום על עתיד ורוד. ואולי היום היא הייתה צריכה לעמוד מול החופה ולהשיא את בנה לבחירת ללבו . אבל לא היום היא תעמוד מול עובדה קשה וכואבת , שחרב המוות שוב הונפה מעליה. כמה נוראה.
ובנימה אישית -רונה יקרה , לפני 6 שנים כאבתי את כאבך , אך ידעתי שיש לאן להמשיך , יש לך ילדים קטנים אותם צריך לטפח ,גם אז בכיתי . היום אני בוכה ללא הפסקה , על אסונך ומבינה , כמה אפשר להיות חזקה ?? איך אפשר להכיל את כל הצער הזה ?? אז אני לא אומר לך להיות חזקה , כי איך אימא יכולה לומר לאימא שכולה להיות חזקה . זה סתם משפט שכולנו משתמשים , כי אין מה להגיד. קחי את הזמן , תבכי על אסף , תבכי על אחיו , תבכי עלייך . אני איתך , כל עם ישראל מאחוריך , אסונותיך נהפכו כבר מזמן לנחלת הכלל. גם אני בוכה על אסף יהיה זיכרו מבורך.
|